קו. למישהו אולי הסיסמה Gott mit uns יכולה להיראות תמימה, לעומת איזשהו מסר "ארצי" יותר, כדוגמת אידאת "הפתרון הסופי". אלא שיש בה מסר ברור לגבי הצד שאלוהים בוחר במלחמתם של הנאצים על מה שמגיע להם, לשיטתם. אני חושב שמסר כזה יכול לתפקד כפקטור מרומם רוח מהמעלה הראשונה עבור מאות אלפי אנשים צעירים ומאורגנים, התרים אחר צידוק אובייקטיבי למעשיהם הקולקטיביים. אלא שעל פי האידאולוגיה הנאצית, כידוע, לא רק מאלוהים יש לנאצים אור ירוק ללחום את מלחמתם, אלא גם מהביולוגיה. כל הפינות סגורות, הכל ברור. למנגנון השלטוני ברור מה יכול להיות ברור ומה צריך להיות ברור, בכל עניין, לכל השאר. ומה לגבי מי שברורים לו דברים אחרים? תחת מנגנון שלטוני בעל אג'נדה דרוויניסטית-מונותאיסטית מובהקת, כך או אחרת, הוא לא ייהנה מזה. הדבר הראשון שנפגע אצל אדם כזה הוא כושר הציות וזו בדיוק ההשלכה שאינה זוכה להכלה על ידי שני היסודות המרכיבים כל מנגנון השלטוני – הציניקן והפתי. התבארות "דברים אחרים" קשורה ישירות למוטיב, הכרוך בהתמדת קיומו של כל מנגנון שלטוני, שנקרא "מלחמה תמידית בעצימות כלשהי". העדר "מלחמה בעצימות כלשהי" מוביל מיד לעיסוק ב"דברים אחרים". נדגים על החברה הישראלית: ללא לחץ אטמוספרי חיצוני לישראל, בדמות "אויבנו", בשל הלחץ הפנימי, שמקורו בהתבארות "דברים אחרים" בדיוק, ישראל תתפוצץ. אם כן, גובה הלחץ החיצוני הוא האינדיקציה, עבורנו, של גובה הלחץ הפנימי. באשר לגובה הלחץ הפנימי, הוא כבר אינדיקציה של משהו אחר וזה "מידת שיתוף הפעולה בין האדמיניסטרציה לאלקטורט שלה (הביומסה), באשר למה שידוע לאדמיניסטרציה בזמן הווה על העולם והאדם הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי". לחץ פנימי גבוה=מידת שיתוף פעולה נמוכה, לחץ פנימי נמוך=מידת שיתוף פעולה גבוהה. הגעה ללחצים גבוהים באופן חריג: פנימי וחיצוני, היא הסימן לכך שיש להתרחק מהאזור. שמתי לב שהגדרת היסודות המונותאיסטי והדרוויניסטי, כשני רגליו של הנאציזם, והעיסוק ישירות בכך כאסטרטגיה מובילה בחקר השואה, במקום העיסוק במעשי הנאצים (ממוצא גרמני) עצמם, הוא משהו שישראלים לא מתחברים אליו. למה? מה הבעיה? איני חושב ש"חקר השואה" צריך להיות איזושהי פעילות נצחית כמו "לימוד תורה". כמה עוד אפשר לחלוב את הפרה הזו? מה עוד לא ברור? אלא אם כן "חקר השואה" הוא "מוסד מדינה" ומשמש קרדום לחפור בו (כל פרצוף רשמי שמגיע לכאן גוררים לקתדרלה הזו להגיד שלום) ולמעשה יסתיים ביום שבו תסתיים המדינה.
קז. הדאיזם, לעומת הנאציזם, בכל הנוגע למציאת צידוק במדע ובדמותו של אלוהים לפעול כך או אחרת במישור המדיני, סובל מבערות גמורה. אם "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי" לומדים מעט יותר על העולם והאדם מהדאיסט, מתוך הכרות עם אותן הידיעות בדיוק, הנאצי, ביחס לדאיסט, כבר לומד יותר מהשניים הראשונים. מה ממלא חור כה גדול בעולם הידיעות של הדאיסט? הרי יהיה מוזר לחשוב שהוא זוכה בכל תאוותו רק מהעיסוק בידיעות הטכניות על העולם. מה, יביט ברואה הנסתרות ומקבל המסרים, מלא הכריזמה, שאינו אלא מודיע על בעלות על נחלה ללא גבול בעולמנו ויתעלם מקיומו? אותו הדין לגבי האתאיסט הקוגניטיבי. בעוד עיסוקיהם של "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי" ברצון האלוהים מזה ובהסברת המציאות הפיזית דרך הנחת האנטי-אנטרופיה החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" מזה, עיסוקו של הדאיסט בניסיון להבין מה מתחולל בראשיהם של "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי". מנקודת מבטו של הדאיסט, "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי" פועלים מתוך "חוויה אינטרקוגניטיבית מסוימת", תוך הכרה בקיומה, במקביל, של "חוויה אינטרקוגניטיבית מסוימת אחרת". בעוד הדאיסט מכיר בקיומם של "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי", השניים לא מכירים בקיומו של הראשון. רק המחשבה על קיומו יכולה להכניס אותם לסתוּפַּאר. וזאת למרות שקיומו, בצורת נקודת שיווי משקל אפשרית, מובטח על ידי "בעיית שיווי המשקל המרכזית". בעיה זו עובדת כמו הטבלה המחזורית: מה שקיים בטבלה קיים בטבע. אולם, "הדתי האנתרופומורפי" ו"האתאיסט הקוגניטיבי" בהחלט מכירים בקיומו, בצורת נקודת שיווי משקל אפשרית אחרת, של "הדרווינומונותאיסט" ("נאציונל-סוציאליסט", כפי שכונה לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה, או "נאציונל-מונותאיסט", כפי שהחל להיקרא אחרי מלחמת העולם השניה). אך לא מתרגשים מכך. אני מניח שהדרווינומונותאיסט מגוחך בעיניהם לא פחות מבעיני הדאיסט. מגוחך משמע לא מזיק או אפוא "פתי לגמרי". אלא שההיסטוריה מלמדת שכמו שהדרווינומונותאיסט יכול להפתיע, אף אחד אחר לא יכול. אידאת האנטי-אנטרופיה במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", מתבססת על לא יותר מ"פרשנות פרטית" של המעבר, הנראה בעין, בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. זו הסיבה לקיומו של המתאם השלילי בין הערכים הגבוהים של ההוויה האתאיסטית-קוגניטיבית לערכים הנמוכים של ההתעניינות במדע. במילים אחרות, אתאיסטים קוגניטיביים "חזקים", אותם נמצא במחלקות למדעי החברה, לא יוכלו להחזיק שיחה על תרמודינמיקה יחסי דומיננטיות, גנוטיפים ופנוטיפים (יומרו: "אני לא מבין בדברים האלה"). לעומת זאת, אתאיסטים קוגניטיביים "חלשים", אותם נמצא במחלקות למדעי הטבע, מן הסתם, יוכלו להחזיק שיחה כזו. מאחר וזמננו הוא בוודאות זמן הקדנציה של "השמאל המטריאליסטי", בשני העולמות נמצא איזשהם "אתאיסטים קוגניטיביים". ההבדל בין בני שני העולמות הוא ב"עצימות" האתאיזם הקוגניטיבי, וכן בנכונות לבחון אותו, כשלעצמו. מוצא אונטולוגיית האנטי-אנטרופיה, החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" וכן בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו, במוח האנושי! לכן, מנקודת מבט מטריאליסטית, לא יכול לחול עליה איזשהו "טאבו". אולם, עיננו רואות שזה לא מה שקורה בקמפוסים. מישהו מבחין אצלי בקיומו של איזשהו "טאבו"? כך בדיוק צריך להישמע "מטריאליסט". אם כן, הדבר מלמד על קיומו של "מטריאליזם נוסף" ("המטריאליזם החדש" או "המטריאליזם הפוסט-דרוויני"), זה שעושה הנחה מיוחדת לאונטולוגיית האנטי-אנטרופיה, החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" וכן בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו.
קח. המאבק בין הזרם המרכזי בתנועה הציונית לאופוזיציה, מתקופת המדינה, הוא בראש ובראשונה המאבק על מקור שאיבת משמעות המושג "עם יהודי" בזמן החדש. הזרם המרכזי, בהנהגת דוד בן-גוריון, תפס את העם היהודי ברוח רעיון הלאומיות האירופית, שהיא "לאומיות אתנית" או "לאומיות גזעית" ולא "לאומיות הומניסטית" כדוגמת זו של האמריקאים. האופוזיציה, בהנהגת מנחם בגין, ביטלה את רעיון הלאומיות האתנית כמקור השראה להגדרת דמותו ודרכו של העם היהודי בזמן החדש. במקום זה, היא הציעה את רעיון הגלגול המתבקש של העם היהודי ההיסטורי לידי העם היהודי הזה שלפנינו. את ההשראה להגדרת דמותו ודרכו של העם היהודי, בזמן החדש, האופוזיציה בחרה לשאוב לא מתופעת הלאומיות האתנית האירופית, אלא מתרבותו הייחודית של העם היהודי ההיסטורי, בת אלפי השנים. בניגוד ללאומיות ההומניסטית, שחוברה על ידי הדאיסטים במאה השמונה עשרה, עבור המתיישבים בעולם החדש, הלאומיות האתנית האירופית, בת המאה התשע עשרה, כבר חוברה בהשראת הרעיונות ההתפתחותיים החדשים במדעי החיים. הלאומיות האתנית האירופית ודרוויניזם הם תאומים סיימים החולקים מערכות ביולוגיות קריטיות ואף חלקים מסוימים של המוח. בשנת 1948 הוקמה מדינת היהודים ובה פשטה ההגמוניה של הלאומיות האתנית, עד שנת 1977. אלא שבשנת 1948 אחד התאומים כבר חלה מאוד ומן הסתם גם השפיע על בריאותו של אחיו. בשנת 1977 מצבו של האח החולה כבר היה בכי רע וכעבור עשור הוא נפטר. היום האח החי עדיין סוחב את גופת אחיו, מחוסר ברירה. אלא שהאח המת כבר מסריח נורא ומקשה על ההמצאות בקרבתו. לעתים נראה שהאח החי מודע למצבו ולעתים נראה שלאו; מלביש את גופת אחיו בבגדי חג, שואל אותה שאלות ואומר: הוא יענה, צריך רק להמתין. בעלי קריירות אקדמיות מכל המחלקות, בכל מדינות הלאום, לוקחים בזה חלק; אחד תופר את החליפה, השני מסדר את השער, אחר קושר את העניבה. הינה חוה יבלונקה פורצת לתוך ענן הזבובים ובידה חליפה חדשה. היא קוראת לה "אפיגנטיקה". כולם אומרים: וואו, איזה יופי, תתחדש. בסדר, לא כולם. אבל כולם מנומסים. חוה יבלונקה (1952), מבחירי חוקרי אבולוציה בדורנו, משולה לנביא. הנביא יודע יותר טוב מכל אחד אחר עד כמה הוא נביא. כך גם חוה יבלונקה. ההימור שלה על אפיגנטיקה, כהסבר אפשרי של האבולוציה, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים, אינו הימור אד-הוק! אלא הימור "מושכל" דרך אלימינציה. יבלונקה לא יכולה להמר אחרת כבעלת הרושם (המנומק) מכך שההשלכה מהשינוי "הרציף" או "המגמתי", הנראה בעין, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, על תהליך מוצא המינים זה מזה שעושים הניאו-דרוויניסטים, אינה אלא השלכת כזב.
קט. שנת 1948 היא, כאמור, השנה שבה תורת דרווין הופכת מעניין למדע בלבד למדיניות – כתהליך של הצטברות מוטציות תורשתיות שהברירה הטבעית מסדרת עד כדי הופעת איברים ומינים מזה (השיטה המערבית), וכתהליך המושפע מאתגרים שתנאי הסביבה מציבים בפני המינים, בהם גלום מבעוד מועד הפוטנציאל להפוך למינים חדשים, מזה (השיטה המזרחית). משתי סיבות תורת דרווין, על שלל המודיפיקציות שלה, פסחה על מערכת החינוך הישראלית, באופן שבו זה לא קרה לה בשאר מדינות הלאום המערביות: 1. בשנת 1948 כבר עבד באוניברסיטה העברית דר' ישעיהו ליבוביץ', בן ה-45, במשך 12 שנים. הוא היה בערך הישראלי היחיד, באותו הזמן, שיכול היה להבין את מצבה של תורת דרווין האקטואלי לזמן הווה. ואנו הרי יודעים שכבר אז שמו הלך לפניו בנושאים שונים, בין הייתר, גם בתחום שהוא עיסוקו המקצועי ממש – מדעי הטבע. ומה שלא עבר את ליבוביץ' או עבר בקושי, כך גם הגיע לאינסטנציות הנמוכות יותר. 2. השואה. זמן לא רב אחרי קום המדינה החלו להגיע לישראל הניצולים. בהשפעתם וכן בהשפעת מי שהצליחו לברוח מאירופה טרם המלחמה, כדוגמת ישעיהו ליבוביץ', הציבוריות הישראלית למדה היטב את הקשר בין דרוויניזם לשואה. הדרוויניזם יתחיל לפלוש למערכת החינוך הישראלית, באופן שבו זה לא קרה לו בעבר, רק בעשור השני של המאה העשרים ואחת, בערך בזמן שבו התפרסם ספרו רב המכר של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". תחושתי היא שזו הייתה מערכה משולבת. ביולי 2022 פוליטיקאי ישראלי בשם בני גנץ יקים מפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-25. שמה של המפלגה הוא התרגום לעברית של המושג "פשיזם". סיסמת הבחירות של המפלגה תהיה "ישראל לפני הכל" (Deutschland über alles). זה לא סימן טוב ויש תחושה חזקה של Déjà-vu. של מי הקופירייטינג "המחנה הממלכתי" ו"ישראל לפני הכל"? של בני גנץ? ולא נמצא שם מישהו שיתקן אותו? איזה מן "תוכן" הוא "ממלכתיות"? "מוסדות מדינה", "סמלי שלטון", "נומנקלטורה" ו"צבא עם" יכולים להיות "תוכן"? איזה מורכבות יש פה? שכן, כל זה כלל אינו נמצא במחסור. הייתי מציע לשנות למשהו כמו "מחנה השפה והתרבות העברית". לא יותר טוב? מאין נובעים "המחנה הממלכתי" ו"ישראל לפני הכל"? אסביר מאין: ניסיונו התעסוקתי של בני גנץ הוא "מצביא" ו"שר צבא". מן הסתם, ללא "אישיות קמב"צית" בעצימות גבוהה, לא מתקדמים לתפקידים כאלה (לבני גנץ אין פתורים ודפוק להשוויץ בהם). מהותה של "אישיות" כזו היא הידיעה שהאינסטנציה הבחירה ביותר היא "הממלכתיות". אלא שמעל "הממלכתיות" יש עוד אינסטנציה שבני גנץ, עושה רושם, אינו מודע לקיומה. אינסטנציה זו היא "האידאה" או "תוכן". "ממלכתיות" שאינה שואבת את זכות קיומה מאיזשהו "תוכן" (כדוגמת "עבודת אל מדבר"), לא תתקיים זמן רב. לרוב "ממלכתיות" כזו לא מתקיימת בטבע האדם. אדם על גבול הגריאטריה שמאוד רוצה להנהיג, עם ניסיון תעסוקתי של "מצביא" ו"שר צבא", שמציע את "הממלכתיות" כ"תוכן לאומי", מה יביא בפועל... "ממלכתיות" ללא "נאציונל-מונותאיזם" ו"ממלכתיות" שתוכנה הוא "הנאציונל-מונותאיזם" חד המה, מבחינת סיכויי השרידות של "המנגנון השלטוני". לא מתחבר ל"תוכן" מסוג "עבודת אל המדבר"? יופי. מתחבר ל"תוכן" מסוג "עבודת אל המדבר" בתמהיל עם "תוכן" מסוג "התפתחות" כתופעה החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה")? לא טוב! פחות טוב מ"תוכן" מסוג "רק עבודת אל המדבר". בדוק! מה עושים? שהסגל האקדמי הבכיר ישיב, לרבות חוקרים משלל מכוני מחקר מכווני חברה ומדיניות ציבורית. יש בארץ הזו כמו זבל... אם בוחר ב"תוכן" מסוג "עבודת אל המדבר" בתמהיל עם "תוכן" מסוג "התפתחות" כתופעה החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", משמע שתצטרך לשקר לכולם בכל דבר, תמיד. מהר מאוד יתברר שהדבר היחיד שיציל את הישות הנאציונל-מונותאיסטית הוא מאבק תמידי על הקיום מול "גורם חיצוני עיון". משום כך, על ידי האדמיניסטרציה, תמיד יתקבלו החלטות תומכות התמדת קיומו בפועל של "גורם חיצוני עוין" כזה. כיצד? לעולם לא תהיה תקיפת "רעיונות" (כל "רעיון רומנטי" הוא "רעיון לגיטימי"). המשאבים, בכל הרמות, יופנו רק לעבר התמודדות עם השלכות השפעת "הרעיונות" "המטא-רומנטיים" על הביומסה, בדמות "הגורם החיצוני העוין" (נער עם מטען נפץ על גופו – הוא הבעיה). אני נוגע ב"רעיונות"! ועוד איך נוגע... נוגע כמו שצריך לגעת... משום כך, אני פרסונה נון גרטה. היכן? באקדמיה בראש ובראשונה. חרב הורגת עשרות, נשק אוטומטי – מאות, נשק משוגר – מאות אלפים, נשק אסטרטגי – מיליונים, "רעיונות" – מיליארדים. מי שהורג באמצעות "רעיונות", לא מסתובב במדים ומי שנהרג, עד הרגע האחרון לא ידע מי או מה בכלל בעוד רגע הורגים אותו. יובל נח הררי הגיע להרוג באמצעות "רעיונות". אני הרי עוקב אחרי חוה יבלונקה כל הזמן. משום שהיא המקור האוטנטי, כזה שמכוון לעשות רושם על הציבור המשכיל, של "תוכן" מסוג "התפתחות" כתופעה החלה גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". כל שריר בפנים נבדק, אינטונציה, כל תנועה, כל הגה, נשימות – לשם המצאות שם של האידאה. ואין אותה שם. אין בראש – בינה לבין עצמה ואין במה שיוצא מהפה. אצל יובל נח הררי או עינת וילף (כאלה...) יש עד אפס מקום! מאיפה??? זה בדיוק מה שהיה כאן לפני שתי מלחמות העולם: המדענים גמגמו ומדעני המדע הפופולרי דיברו סדיר. מצב זה יצר מציאות שבה קיים פער בל יגושר בין מה שהמדענים יודעים על העולם והאדם לבין מה ש"הציבור הרחב" יודע. מה עושים עם "ציבור רחב" כזה?! "קדושת ההצלחה במשימה" היא "הקדושה הישראלית האולטימטיבית". את המשימה מנחית "הדרג המדיני". מיהו או מהו זה כבר לא עניינו של אחוז "קדושת ההצלחה במשימה", כל עוד "הדרג המדיני", יהיה אשר יהיה, התהווה שם דרך מה שמכונה "בחירות דמוקרטיות". "הדרג המדיני" יכול להיות גם קישקשתא. הדבר עדיין לא יפר כהוא זה את "קדושת ההצלחה במשימה" של "הישראלי", יהיה המחיר האישי שיהיה. כך בדיוק מתנהג הנאציונל-מונותאיזם – כבימים ההם, כך בזמן הזה.
קי. לדרווין לא היו כוונות להכניס אצבעות לשום מקום. הוא בכנות חשב שבכוחם של שינויים החלים בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, להביא לידי הופעת מינים חדשים. מבחינתו, אם מדובר בהבחנה שגויה, שום דבר נורא לא קרא. אך לא כך הוא הדבר מבחינת הממסד המדעי, במיוחד לאחר שהופעל הנשק להשמדה המונית, לפי ייעודו, באוגוסט 1945. מי שיטען של"מדיניות" אין מקום במדע וכל הבחנה שגויה במדע "תמימה" באופן מובנה, למעשה מאמין שבעולם שבו יש נשק להשמדה המונית, תתכן גם דמוקרטיה. אני טוען שזו אמונה דתית. מה שרואים משם לא רואים מכאן. רק מי שלא ניהל בני אדם בקנה מידה של מאות, אלפים, מאות אלפים ומיליונים, עשוי לחשוב ש"המרחב האינפורמטיבי הציבורי" הוא "תחום פרוץ", שבו העלייה והירידה בפופולריות של "תוכן" מתרחשת הן באופן שקוף והן בהתאמה מלאה למידת תרומתו של "התוכן" לקידום הבנת העולם והאדם כפי שהם. שניים יודעים שזה לא כך: האדמיניסטרטור או בעל הניסיון כאדמיניסטרטור והסוציולוג (סוציולוג טוב). מכאן נובע שככל שההמונים יהיו "סוציולוגים" טובים יותר, כך מרחב הפעולה של "הציניקן" יהיה מצומצם יותר (שני בעלי מקצוע לא כוללים דתיים, אפילו לא אחד: סוציולוגים והיסטוריונים). באשר לזמננו, את הדרוויניזם אני תופס כעטין עתיר פטמות שבעלי קריירות אקדמיות מחוברים אליהן. אקדמיה היא אינסטנציה שמצד אחד, משפיעה על האופן שבו אנו חושבים יותר מכל אינסטנציה אחרת ומצד שני, ההיררכיה שלה שואבת את זכות קיומה מהאופן שבו אנו חושבים בזמן הווה. לכן, אין לצפות מהאקדמיה שתזדרז לעדכן את הציבור הרחב בשינויים לרעה במעמדה של תורת דרווין באור מבחן ההוכחה המדעית, אם יחולו כאלה.
קיא. ידוע על רעיון לפיו המושג "אלוהי הפילוסופים" או "מושג האל" או המושג "אלוהי הנחת היסוד והמסקנה" הומצא על ידי האלמנטים "שיודעים מה אלוהים רוצה" (אינו קודם לאלמנטים אלה, מבחינה היררכית וכרונולוגית). במילים אחרות, לפי רעיון זה "מיתוס הבריאה", כדוגמת זה שמופיע בספר בראשית, מחולל את ההיגיון האנושי ולא משקף אתו. מדובר ברעיון נישתי שבעצמו מאפיין אלמנטים שרק החלו להיוולד בשנות העשרים של המאה העשרים. רעיון זה מהונדס (אינו "טבעי" או אינו "אנושי"). משול ליסוד כימי שאינו קיים "באופן טבעי". אלא אם כן הוא סונתז במעבדה. המושג "התפתחות הדומם" (בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו) הוא דוגמה נוספת לרעיון מקבוצת הרעיונות המשולים ליסוד כימי כזה. מה ששני הרעיונות האלה יחד באים ללמד הוא שבאדם לא מתקיימים "היגיונות": היגיון אחד ("עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה" או "עקרון השלימות" או "עקרון העלייה באנטרופיה של הדומם"), המשתקף ב"מיתוס הבריאה" ומחולל "אישיות" כדוגמת זו של הטרדיציונליסט הנבואי (יעקב בקנשטיין, ישראל אומן, אלישע האס, יוסוף אל-קרדאווי, תומאס דה טורקמדה), והיגיון שני ("עקרון ההשתנות בעלת כיוון וקצב מסוימים" או "התפתחות" או "עקרון הירידה באנטרופיה של הפרט"), המשתקף ב-1. "ההחפפה הדרווינית", 2. "הפוזיטיביזם המוטציוני" ו-3. ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" ומחולל "אישיות" כדוגמת זו של הפרוגרסיביסט ההיברידי (אורן הרמן, דורון לנצט, מיכאל הרסגור, הנרי אונגר, אוסקר דירלוונגר). אלא "היגיון" אחד בלבד: זה שמחולל "אישיות" כדוגמת זו של הפרוגרסיביסט ההיברידי.
קיב. הציוויליזציה המערבית אומנם השאירה את הדלת סגורה עבור המסורות העתיקות. דהיינו, במצב שבו היא ממילא נמצאה ערב מלחמת העולם השניה. אך לא נעלה אותה. דהיינו, בניגוד למצב שבו היא נמצאה ערב מלחמת העולם השניה. בזמננו, במדינות אירופה המרכזית והמערבית, ברמת ערוצי ההסברה הפומביים מומלץ, יחסית לכל דבר אחר, להיות "דמוקרט חילוני וליברלי" (איני מבין מה זה. אני רק מבין שהדלת סגורה). אך אם נציג (מובהק) של המסורות העתיקות שם דוחף מעט את הדלת ומצליח להיכנס, הוא נוחל אוטונומיה כמיטב רצונו ויכולתו, במרחב הדמוקרטי החילוני והליברלי, להגשמת ההגמוניה של דרכיו באין מפריע (הדלת לא נעולה).