קיז. בתעמולה הנאציונל-מונותאיסטית מקום מרכזי תופס הקשר בין ההימור על "ההחפפה הדרווינית", כתיאוריה מדעית לכל דבר, למושגים כמו "ביקורתיות", "השכלה", "חירות" ו"מדע". במילים אחרות, היחס לדחיית "ההחפפה הדרווינית", כתיאוריה מדעית לכל דבר, הוא כאל פרט באמונתן הדתית של תרבויות עתיקות (במצב התרום ביקורתי). הנזקקות של הנאציונל-מונותאיסט, מכפית המרות ומנחית המדיניות מטעם הדמוקרטיות הליברליות המודרניות, במיצוב "ההחפפה הדרווינית" ופתרון שאלת מוצא המינים שנתנו תרבויות עתיקות כהפכים אחד של השני מבחינת אמפירית, ברורה כאור היום. אם כן, אנו עדים לקיומן של "שתי מודעויות", מבחינת היחס לבעיית "ההחפפה הדרווינית". בעלי "המודעות הראשונה" קושרים את גורלם ל"החפפה הדרווינית", כתיאוריה מדעית לכל דבר, ובעלי "המודעות השניה" קושרים את גורלם לקשר הזה (הנעשה על ידי בעלי "המודעות הראשונה"). מכאן נובע שבעלי "המודעות השניה" אינם קושרים את גורלם בגורל בעלי "המודעות הראשונה". אם כן, ניתן לומר בביטחון על בעלי "המודעות הראשונה" שהם אפוא אינסטנציה של משתתפים בבחירות דמוקרטיות, משלמי מסים, מחזירי חובות ושוכלי בנים מהשורה, נכשלים בחיים האישיים, דיכאוניים ומתוחים.
קיח. עתה נעבור לעסוק באופן ממוקד בתופעת המוטציה התורשתית, כגורם האולטימטיבי שיכול להכניס ו/או מכניס בפועל מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. כבר אקדים ואומר שהמוטציה התורשתית, כמעשירת המאגר הגנטי של עולם המינים ב"מידע חיוני", מבחינת כושר ההישרדות של המינים, הן כפרטים והן כאוכלוסיות, היא התופעה היחידה במדע הפורמלי שלגביה תופס הכלל: "מה שיכול לקרות ומה שקורה בפועל – חד המה".
קיט. "הגנים החדשים", שנוצרים כתוצאה משכפול לא תקין בעת המיוזה, בהתחלקות לתאי נבט או בהתחלקות של תאי גזע עובריים, הידועים כ"המוטציות התורשתיות", באופן בלתי נמנע צריכים לתפוס את מקום הגנים ש"קיימים בהווה" או לפחות להתווסף אליהם. אלא שהמחקר האמפירי מלמד שהגנים האלה נפלטים מהאוכלוסיה בדור הראשון שבו הם באים לידי ביטוי. לעתים הם נפלטים בדור השני שבו הם באים לידי ביטוי ובמספר עוד יותר קטן של מקרים גם מאוחר יותר. והדבר נכון גם לגבי היצורים שנחקרים הכי הרבה, בגין מחזור החיים הקצר והריבוי הטבעי הגבוה, כדוגמת הדרוזופילה. אף על פי כן, אנו רואים בעין כיצד הטבע אינו מפספס כל הזדמנות להסתגלות, בתזמון ובמינון המתבקשים, כמיטב הקנון הדרוויני. הנחת היסוד שכל גן בגנום שלי הוא מוטציה מלפני מספר כלשהו של דורות (שמשום מה הפכה ל"חיובית יציבה" למשך כל תקופת קיומה), תמוהה נוכח גורלן, באופן עקרוני וכללי, של המוטציות, הנגלה לפנינו הודות לשיטת הניסוי האמפירי. לחילופין, אם אין סיבה של ממש לתמוה, נוכח העדרן המוחלט של הראיות למוטציות תורשתיות (חיוביות) שהגיעו לקיבוע ברמת המין, אזי אין סיבה של ממש להניח שאני (צביר המוטציות) ישנו. אולם יש לזכור שההתייחסות לאלל ולא לגנוטיפ, כאל היחידה האלמנטרית שהשינוי בשכיחות שלה בלחץ הסביבה רלוונטי להבנת תהליך ההסתגלות, נמצאת בקשר סימביוטי עם הנחת היסוד שהמוטציה התורשתית היא מקור הגנים. כך שממילא אין להיפטר מהאחד בלי להיפטר, באותה ההזדמנות, מהשני.
קכ. סדרת אונטוגנזות (אונטוגנזות של מספר דורות) אומנם יכולה להציג השתנות "רציפה" או "מגמתית" בהופעת עצמה, ברמת תכונת מין כלשהי, דרך מעבר מתפוצה רחבה של הומוזיגוטים רצסיביים לתפוצה רחבה של הומוזיגוטים דומיננטיים והטרוזיגוטים, או דרך מעבר בכיוון ההפוך. השתנות כזו אינה כרוכה, או אינה כרוכה בהכרח, באיבוד גנים ברמת המין ו/או בקליטת גנים חדשים במקומם דרך מוטציות. השתנות כזו אומנם כרוכה בשינוי מורפולוגי או פיזיולוגי כלשהו, בקצב ההתפשטות ובמידת העצימות, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. אך אין אנו לומדים מתוך הבנתה על כך שאיזשהן מוטציות מאפשרות את התרחשותה בזמן אמת. במילים אחרות, דרווין מעולם לא ניתח "תהליך השתנות" שבו איזשהן מוטציות ממלאות איזשהו תפקיד באופן מובנה.
קכא. הוכחה מתמטית לכך שהתאמה לתנאי הסביבה של אוכלוסיות תת-מיניות, דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים, מתאפשרת גם אם שכיחויות האללים ברמת המין אינן משתנות, נכתבה על ידי המתמטיקאי הרולד הארדי והרופא וילהלם ויינברג במקביל ובאופן בלתי תלוי זה בזה בשנת 1908. מדובר בהוכחה מאוד ידועה שמלמדת על כך שהמאגר הגנטי של מין דיפלואידי, ברמת הגנים הפולימורפיים, גולם את הפוטנציאל להתאמת האוכלוסיות שתחתיו לתנאי הסביבה מתוקף טבעו! במילים אחרות, בכל רגע נתון, המאגר אינו זקוק להתחדשות כלשהי, הן במובן של הוספת לוקוסים לכרומוזומים, הן במובן של החסרת לוקוסים מן הכרומוזומים והן במובן של שינוי במבנה הנוקליאוטידים בגנים המהווים את הלוקוסים, כדי לאפשר לאוכלוסיות שתחתיו להסתגל (באופן תמידי) לתנאי הסביבה המשתנים (באופן תמידי).
קכב. המסקנה המתבקשת, נוכח ממצאים של עשרות שנים, שיכולה להפוך גם לכלל אצבע, היא שאם הדבר שהברירה הטבעית מרסנת בעולם המינים באופן מובהק הוא "התפשטות גנוטיפים בעלי תאימות נמוכה לתנאי הסביבה, ברמת המאגר הגנטי היציב", קל וחומר שהדבר הנוסף שהיא מרסנת הוא "התפשטות מוטציות". היחס הלא פרופורציונלי בין שיעור המוטציות החיוביות (ששכיחותן עולה בהתמדה ברמת המין) שתועדו בפועל, בצורות חיים דיפלואידיות, בניסוי אמפירי ובתנאים טבעיים (אפס), לשיעור הדוגמאות להתאמה הדרגתית של אוכלוסיות לתנאי הסביבה (אין ספור), הוא הסיבה לחופש להניח שהדבר הנוסף שהברירה הטבעית מרסנת בעולם המינים הוא "התפשטות מוטציות" (על מנת להבטיח את התמדת יציבות המינים. אחרת, קיומם היה פוסק לאחר תקופת חיים של דור או שניים). כלל האצבע כאן הוא שלפחות ביצורים המתרבים ברביה מינית, נוסף לביטוי דרך מיון גנוטיפים (מה לשכיחות גבוהה ומה לשכיחות נמוכה), הברירה הטבעית מתבטאת גם דרך ניפוי מוטציות ולא דרך מיון מוטציות.
קכג. מבחינה פיזית "מוטציה" היא שגיאה בשכפול חומצת הגרעין DNA בעת התחלקות התא, שהתוצאה שלה היא גן חדש (קטע מהסליל הדו-גדילי) שהופך להיות גרסה של הגן (אלל) ברמת המין. למרות שללא הגנים אין מוטציות, האבולוציוניסטים המוטציוניים לא מדברים יותר מדי על מוטציות שתורמות לוקוסים חדשים לכרומוזומים. לכן, נתייחס כאן רק למוטציות שתורמות אללים חדשים בלבד. בדיבור היומיומי וגם בשפה המקצועית מכנים בשם "מוטציה" את רגע השגיאה בשכפול-כתופעה וגם את התוצר שלה-הגן החדש. מבחינה מהותית, המוטציה מגדילה את הפוטנציאל לשונות (מהסוג שלא ניתן לחזות מראש) ברמת תכונת המין. ביצורים המתרבים ברבייה מינית, המוטציות היחידות שיכולות להיות מורשות לצאצאים (הן "המוטציות התורשתיות") הן מוטציות המתרחשות בהתחלקות לתאי מין (בעת המיוזה), בהתחלקות לתאי נבט ובהתחלקות תאי גזע עובריים. האמונה בהתרחשות מוטציות כאלה בסדרות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, בתקופת חיים של שני דורות או יותר, קטגורית, צריכה להשתייך לעולם האמונות הטפלות. מעולם לא תועד בטבע או במעבדה פרק כלשהו בתהליך הופעת איבר דרך סדרת מוטציות. במילים אחרות, לגבי כל אחד מהגנים, הן המונומורפיים ברמת המין והן הפולימורפיים ברמת המין, לא קיימת הוכחה מדעית לכך שמוצאם במוטציה תורשתית דווקא! גם אם המינים הופיעו דרך סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, מאין נובע שניתן להניח כך על סמך עצם ברירת הגנוטיפים בעלי התאימות הגבוהה לתנאי הסביבה על חשבון הגנוטיפים בעלי התאימות הנמוכה? הרי קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות כאלה ממילא אינו נלמד מתהליך הברירה הזה. לא נשכח שתהליך ברירת הגנוטיפים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, המתבטא בשינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הוא התהליך שממנו כל כך התרשם דרווין ואין בלתו. לצורך העניין, ממצאי המאובנים של זמנו דרווין לא התרשם כלל. בספרו הוא מודה שהם לא מסתדרים עם התחזיות של התיאוריה שלו. את החבטה הזו במציאות דרווין פותר דרך תליית תקוותו בגילויים פוליאונטולוגיים עתידיים (שאמורים להשלים את הפערים). אני מהעתיד (של דרווין) ולממצאים הפוליאונטולוגיים מההווה (שלי) שלדעתו של דרווין אמורים לענות לתחזיות של התיאוריה שלו, בזמנו, אתייחס בהמשך.
קכד. בשל "מכה" או "סדרת מכות" מסוג "שינוי מידי בתנאי הסביבה, המתקיים במלואו בתקופת חיים של דור אחד או מספר מועט של דורות", המגוון הגנטי של אוכלוסיה נתונה יכול להצטמצם ודרך כך, יצטמצם גם פוטנציאל השונות שלה. למצב היפותטי של ירידה (כביכול לתמיד) בפוטנציאל השונות של אוכלוסיה נתונה, בשל היפלטות מלאה של אללים מסוימים מתוכה, ניתן השם "סחף גנטי" (האללים שלא נפלטו, כאילו "נסחפו" ונהיו "בלעדיים"). במילים אחרות, בשל "סחף גנטי" אללים מסוימים עלו בשכיחות על חשבון אללים אחרים, לא משום שהברירה הטבעית הובילה לכך, אלא משום השינוי בתנאי הסביבה שמהירותו עלתה על יכולת האוכלוסיה להתאים את עצמה לתנאים החדשים, בלי שיצטמצם פוטנציאל השונות "המקורי" שלה באופן בלתי הפיך. "סחף גנטי" יכול רק לצמצם את יכולת התאמת האוכלוסיות לשינויים הפוטנציאליים בגבולות האתר הגאוגרפי הנתון. במחשבה הביולוגית המודרנית קיים מוטיב שרואה בדלות היחסית במגוון הגנטי, פוטנציאל גבוה להתחדשות המאגר הגנטי דרך מוטציות, יחסית לפוטנציאל הקיים בתנאי העושר היחסי במגוון הגנטי. הנחת היסוד כאן היא שהוואקום הווריאבילי כשלעצמו כבר מתפקד כגורם או כזרז להעלאת כושר השרידות של המוטציות התורשתיות כשלעצמן. מוטיב זה הוא דוגמה, אחת מני רבות, להתחפשות המשאלה להיפותזה. כל מודל תיאורטי של עלייה בפוטנציאל השונות בתנאי "סחף גנטי", שלא כתוצאה מפלישת גנים, באופן מובנה מנתק את ידיעותינו האמפיריות על כושר השרידות של המוטציה התורשתית בטבע, מיכולתנו לדון מלכתחילה בהתחדשות המאגר הגנטי דרך מוטציות, בין אם בהתחשב באפקט הסחף הגנטי ובין אם לאו.
קכה. הביולוגיה המולקולרית מלמדת שמרבית האנרגיה, המושקעת בתהליך הביוסינתזה של החלבונים, מופנית לעבר מניעת "התוצאה הלא רצויה" של תהליך הביוסינתזה. כאילו שהסימטריה בין הישות הגלומה בגנים לישות המתגלה בתהליך הביוסינתזה, חשובה יותר מעצם התגלות ישות כלשהי בתהליך הביוסינתזה. אם קרה וכל מנגנוני הבקרה על תהליך הביוסינתזה כשלו במניעת "התוצאה הלא רצויה" (הפרו את הסימטריה), הברירה הטבעית כבר "תחפה על המחדל" ו"התוצאה הלא רצויה" לא תישאר בטבע. אפשר להתייחס לתהליך הברירה הטבעית גם כאל "קו ההגנה האחרון" מפני הופעת "יצורים" שאינם כלולים בתוכנית הגלומה בגנים, כלומר, בנוסף לתפקידה כמאפשרת את התמדת קיום המינים חרף התחלפות הדורות ו/או חרף התחלפות תנאי הסביבה