קלד. אבותינו לא מיצו את השלב ההתפתחותי הרביעי של פיאז'ה או, לכל הפחות, לא מיצו את הפוטנציאל המלא הגלום בו, משום שחסרו להם ממצאי המחקר המדעי וממצאי המחקר המדעי-חברתי של זמננו. ומה באשר לאבותינו, ילידי המאה העשרים, המתפקדים בזמן הווה כסגל אקדמי בכיר? הם מיצו את השלב ההתפתחותי הרביעי של פיאז'ה? טרם הניסיון לענות על שאלה זו, יש לשים לב לכך שתרבותם של השניים ראקציונית לתרבותם של הראשונים, ללא התלות באם מוצאה בתוכן מרקסיסטי, מפאיניקיסטי, רביזיוניסטי, הרב קוקיסטי, מצפניסטי או נאציונל-סוציאליסטי כללי. מבדיקות שנעשו על הסגל האקדמי הבכיר (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים) עולה הממצא הבא: תגובתם לשאלות בנושא "יציבות המינים", שנשאלו בסגנון "הבן הרשע", היא שאלמנטים מעולם המדע לא רצו לדבר על זה ואלמנטים מעולם מדעי החברה לא רצו לשמוע על זה. כאמור, בעת הנסיגה, האחרונים השמיעו את המשפט האופייני: "אני לא מבין בדברים האלה". מה קשור הממצא על הסגל האקדמי הבכיר לשלב ההתפתחותי הרביעי של פיאז'ה? הקשר נולד עם השמעת המשפט "אני לא מבין בדברים האלה". לאבותינו מתקופת מסע הצלב הראשון, בעת נפילת ההזדמנות לעבור על החומר של מרקס, ובר, דרקהיים, יונג, מילגרם, ארנדט, מרקוזה ואחרים, שמורה הזכות לומר "אני לא מבין בדברים האלה". אם כן, מאין הזכות והיכולת לאבותינו מהמחלקות למדעי החברה לחבר משפט כזה בעת נפילת ההזדמנות להתמודד עם שאלת יציבות המינים (נוכח הבנתנו המודרנית את חוקי התורשה, את כללי ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית ואת עקרון ההשלכה הכוזבת מהתפתחות הפרט להתפתחות המין שייסד הביולוג הגרמני אוגוסט וייסמן)? זו הרי לא בדיוק השאלה הכי שולית לזהותנו והרי אנו יודעים שישראלים מאוד אוהבים לעסוק בזהות. יוצא, אפוא, שאבותינו מהמחלקות למדעי החברה רחוקים ממיצוי השלב ההתפתחותי הרביעי של פיאז'ה, מתוקף הגנתם על זהותם הדרוויניסטית. אם זהו מצבם היום, כאשר כבר כל כך הרבה ידוע, מה נאמר על אבותינו מתקופת מסע הצלב הראשון?! אופן ההתמודדות עם איזשהן בעיות שאולי עשויות לצוץ בתורת דרווין, אבותינו המאוחרים עושים מיקור חוץ להתמצאותם בתורת דרווין לאיזשהם ביולוגים היפותטיים, שלא רק מתמצאים היטב בתורת דרווין, אלא גם מאמתים אותה כל הזמן. ואם אין ביולוגים כאלה בטבע? מישהו יצטרך "לחבר אותם"! מה עשה יובל נח הררי? שיקם את קיומם של הביולוגים האלה בתודעת הציבור הרחב. תודעה יוצרת מציאות ויובל נח הררי יוצר תודעה. יש בארץ הזו שלושה שלא עושים מיקור חוץ להתמצאותם בתורת דרווין. כל השאר תמיד מדברים בשם איזשהם "מתמצאים" שאינם הם עצמם. השלושה הם דן גראור, חוה יבלונקה ואני. דן גראור קבר, עוד בשנות השמונים, את המוטציה התורשתית כפקטור-אפשרי מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. חוה יבלונקה משמיעה איזשהו ג'יבריש על אבולוציה בגין גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בעולם המינים עצמו (כנראה בהשפעת הממצאים של דן גראור). אני, לשם הוכחת נכונותה של "בעיית שיווי המשקל המרכזית", הייתי צריך להסביר מהי "הברירה הטבעית". אלמלא הייתי עושה כן, כיצד היה ניתן להוכיח את "בעיית שיווי המשקל המרכזית"? חוה יבלונקה שפכה מנוע, מבחינת יכולתה לומר משהו קוהרנטי על אבולוציה, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים, עוד לפני שידעתי בכלל מי הם ישעיהו ליבוביץ', ישראל אומן, ריצ'ארד דוקינס והנרי אונגר.

 

קלה. כאמור, קיימת שאלה אחת, השייכת לתחומם המקצועי של אבותינו מהמחלקות למדעי החברה, ולה קשר ישיר לשאלת מעמדה של תורת דרווין באור מבחן ההוכחה המדעית. היא שאלת המעבר ממצב של סולידריות בקרב ההנהגה הדתית עם תורת דרווין, כתיאוריה מדעית אפשרית, להתנגדות לה ככזו לאחר שנת 1948. בעולם המדע לא חסרים, גם בעת החדשה, אישים שבאים מקהילות שמרניות בסגנון התרבויות העתיקות. את קיומן של הקהילות האלה ניתן להסביר דרך כך שבשלבי המעבר המואצים לנאורות של תחילת המאה העשרים, חבריהן, על אף רצונם להיות נאורים ודאי גם, לא התרשמו במיוחד מהגלגולים השונים של המעבר הזה. הכוונה לגלגולי הבולשביזם, הפשיזם, הנאציזם והליברליזם הקפיטליסטי. עבור רבים, כך נדמה לי, "ארון הספרים היהודי", למשל, פשוט המשיך להיות יותר אטרקטיבי, כולל נוכח עליית התנועה הציונית, שהיא אפוא "רמזור" של גלגולי הנאורות האחרים. העובדה שההתנגדות לתורת דרווין, כתיאוריה מדעית אפשרית, בקרב ההנהגה הדתית, הופיעה רק אחרי שנת 1948, רק מחזקת ואף מבצרת את הסברה שלדתיים, בעת החדשה, אין בעיה עם מדע, יהיה המדע אשר יהיה. עם מה שכן עשויה להיות להם בעיה הוא הפסאודו-מדע. לעומת הדתיים, שהקדנציה שלהם הסתיימה עוד במאה השבע עשרה, לשמאל המטריאליסטי אולי עשויה להיות דווקא חיבה לפסאודו-מדע, משום שזמננו הוא בוודאות זמן הקדנציה שלו, בין אם התפרקה כבר ברית המועצות ובין אם לאו. בהגות מדינית, אובייקט ההתעניינות המרכזי צריך להיות מי שמחזיק באפוטרופסות על ההסברה מאין המינים בזמן הווה. לכן, את הפסאודו-מדע שאליו השמאל המטריאליסטי רוחש איזשהם סנטימנטים עלינו לאתר, ולא את הפסאודו-מדע של הדתיים, כדוגמת זה שהתקיים בתקופת חייהם של ברונו וגלילאו.

 

קלו. מה חושבת ההנהגה הדתית על תיאוריה מדעית זו או אחרת, במיוחד אם לתיאוריה יש קשר למשהו כמו תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר, חשוב לדעת משתי סיבות: 1. זמננו אינו זמן הקדנציה של הדתיים. 2. מאחר שבעולם המדע לא חסרים, גם בעת החדשה, אישים שבאים מקהילות שמרניות בסגנון התרבויות העתיקות, עלינו להניח שבסוף היום הם מעדכנים את המנהיג הדתי לגבי מה שנראה להם שקורה במדע. המנהיג הדתי, מצידו, כבר משקף את המידע הזה לנו. הנחת היסוד שלי היא שצריכה להתקיים חפיפה, אחרי שנת 1948, בין מה שהשמאל המטריאליסטי חושב על תורת דרווין למה שההנהגה הדתית חושבת. אם אין חפיפה, עלי לבדוק תחילה את השמאל המטריאליסטי.

 

קלז. בשנת 2005 כבר ברור לי שהשמאל המטריאליסטי או השמאל הדרוויניסטי, כתנועה חברתית המאורגנת לכדי מנגנון שלטוני, עדיין ישנו ותמיד אפשר לבוא לבקר אותו – בחלקת גדולי הרעיונות. בשנת 2001, כאמור, נכנסו המשפטים: "רוסיה – מעצמתנו הקדושה" ו"מולדתנו השמורה על ידי האל" להמנון הפדרציה הרוסית ולגמרי באופן "פופולרי" הדרוויניזם כבר נמצא בדרגות שפל שונות בכל שטחי ברית המועצות לשעבר, בין היתר, גם בהשפעת פרסומיו של אלטוּכוֹב (גנטיקאי של אוכלוסיות, חבר האקדמיה הלאומית הרוסית למדעים, אבי תיאוריית קיומם של הגנים המונומורפיים ברמת המין, אנטי-דרוויניסט). איני חי בעבר (בגיל 24) ומבחינתי הדרוויניזם נמצא במגמת דעיכה ברורה לתוך העתיד (בדומה לכל תכונה אחרת המורשת באופן אפיגנטי). באשר ל"התפתחות הדומם", נוכח מצבו של הדרוויניזם, ברור שזהו רעיון שחובר במיוחד עבור הדרוויניסט, בתקופה שבה הדרוויניסט עוד היה מפחיד (שלא יתפחלץ לגמרי). זו המודעות שאיתה הגעתי להיות סטודנט בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו. היה קיבעון ברגעים הראשונים. אחרי מיטב השנים בחינוך תורני, לא זכיתי לקבל תמונת עולם לפיה במערב, שלא קרס, גם מצבו של הדרוויניזם לא השתנה מבחינה "פופולרית". העובדה שבאוניברסיטאות ישראליות מלמדים אבולוציה, כתמול שלשום, הייתה עבורי הפתעה גמורה. הלם תרבות אפילו. התחושה הייתה כאילו הגעתי במכונת זמן לתקופה שחלפה. הייתה דאגה שדברי יתקבלו כ"אי הבנת החומר" ואף כאי הבנת משהו, שהזמן ושכר הלימוד לשנה א' בסכנה. עובדת היותה של "התנועה הציונית" אידאולוגיה מקבוצת האידאולוגיות הנאציונל-דרוויניסטיות, בשלב זה טרם הייתה ברורה לי. הנאציונל-הרב קוקיסטים והקריקטורה לא שמו על כך איזה דגש מי יודע מה. כלל לא ציינו זאת, לייתר דיוק. בשנות התשעים למדתי, בכל השפות שאני דובר, שהמדע קבר בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחרי זה את הניאו-דרוויניזם (אחרת, כיצד ניתן לפרש את התפרקות "השמאל המטריאליסטי"). כשאתה נתקל ב"תיאוריית הקבורה בחיים" לא רק ממקורות שונים, אלא גם בכל השפות שאתה דובר, זה בהחלט יכול לחלחל... כלל לא הנחתי שייתכנו עוד מעוזים שבהם נשמר איזשהו סנטימנט לדרוויניזם, שעוד קיימות התארגנויות שיחסן לדרוויניזם הוא כאל מוסד "הנביא מוחמד" במקומות אחרים. התברר שמבחינת היחס לדרוויניזם כאל מוסד "הנביא מוחמד" במקומות אחרים, מכללת תל אביב-יפו היא בכלל כיפת הסלע של הדרוויניזם, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון והטכניון הם מסגד אל-אקצא של הדרוויניזם ומכון ויצמן, אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית הם הכעבה של הדרוויניזם, שנעמי חזן, הדיקן שלי, ושולמית אלוני, אחת המרצות במכללה, הן השייח ראאד סלאח והשייח אחמד יאסין של הדרוויניזם בהתאמה. מי כאן לא שמע על הרענון ל"מחסום וייסמן" שעשה ישעיהו ליבוביץ'? הימצאות הדרוויניזם במגמת דעיכה ברורה לתוך העתיד, בין אם רק בכל שטחי ברית המועצות לשעבר, בינתיים, ובין אם כבר בכל העולם המערבי, היא, מבחינתי, נקודת המוצא של המחקר החברתי בכל הרמות בזמן הווה. בדמיוני, מרכזי מחקר ישראלים, כדוגמת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון הנרייטה סאלד, מרכז טאוב, מוסד שמואל נאמן ועוד, כבר מצויים באוונגרד החישבה הביקורתית על המציאות החברתית, מתוך נקודת המוצא שתוארה. מה שהתברר הוא שמרכזי המחקר הישראלים בכלל נמצאים באוונגרד השחייה נגד זרם החשיבה הביקורתית, הן על משמעות צמד המילים "הברירה הטבעית" והן על משמעות ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח". אמרתי לאבישי: יש בעיה עם הדרוויניזם ועל השמאל המטריאליסטי, כלומר, על השאריות האלה שאני רואה פה, לעשות בדק בית בעניין הזה. אמרתי לו שהמדע מצד אחד, הוא אינסטנציה בעלת שיעור הסמכויות וההרשאות הכי גדול פה ומצד שני, אין לו סנטימנטים. הוא יומר דברים שיגרמו לך לפרכס, אם אלה במקרה יהיו הדברים שיש לו לומר. אולם, המדע אינו בן אדם. מבחינת "גיבורי המלחמה" הוא אומר את מה שאתה וישראל אומן אומרים שהוא אומר. מה אתה אומר? מצד אחד, "דרוויניסט אמיתי" בחיים לא היה נותן פרס נובל לכלכלה לישראל אומן ומצד שני, מי שנתן לו את הפרס אינו הטאליבן או משהו כזה. אני נראה לך "טאליבן"?! יש מצב שאתה אוכל פה סאטלה ניאו-מטריאליסטית קשה בסך הכל. מסובך לתפוס איזה דן גראור אחד ולשאול אותו מה המדע באמת אומר על תורת האבולוציה (על "המקריות המסודרת", על "הפוזיטיביזם המוטציוני" ועל "ההחפפה הדרווינית")? הדרוויניזם הוא עוגן קוגניטיבי מרכזי של הציוויליזציה המערבית, בת זמננו, על כל הפוטנציאל הגרעיני, הטכנולוגי והמחשובי שלה. לא משחקים עם זה! על יליד המאה העשרים לשלוט בנושא הזה פיקס! אחרת, הוא מוסלל להיות מגוחך או מת. כה למדנו יתגדל ויתקדש שמו הפרפ' ישעיהו ליבוביץ'. הוא תמה, היה ניצוץ של ביקורתיות. אך בכל זאת התייחס לדברי כאילו נאמרו על ידי איזה עב"מ. אני עב"מ??? אצלנו בציוויליזציה אבישי ארליך הוא כמו הזקן היהודי ההוא שמסתפק במועט, אדיב ומסביר פנים. אך גם מי שבכל יום בצהריים קורא: "מנחה", "מנחה". הוא כבר לא אתנו. אבל אתה לא שונא אותו. הוא לא דוחה. בחברה הרוסית, כבר משנות התשעים, מתחזקת המנטאליות של היחס לחברי האלה כאל מונומנט. משום כך, העובדה שבחברה הישראלית הדרוויניזם עדיין חזק על הסוס, היא עבורי אפוא מופע אימים לגמרי, דרישת שלום מאושוויץ.

 

קלח. עברתי אחר כך על הפרסומים של אבישי וגיליתי צורת הסתכלות דומה לשלי. ישראלים, ילידי הארץ, לא כותבים כך על עצמם. הם מתייחסים לתהליכים שעוברת החברה הישראלית כאילו העובדה שיש עולם מסביב היא פרט שולי לקיומם. יחסו של אבישי לחברה הישראלית הוא כבר כאל צאצא בנאלי של המלחמה הקרה, עם ניואנסים ייחודיים משעממים בהחלט. מצד אחד, אבישי מזהה את זריעת החייץ בין העמים באזורי השליטה הקולוניאליים, דרך עוררות היסוד הדתי והלאומי בזהותם ומצד שני, אינו מזהה שהתנהגות זו של הפטרון הקולוניאלי היא ראקציה למציאת הצידוק להכפתת "האתאיזם הקוגניטיבי" במדע או, במילים אחרות, לניכוס המשמעויות האובייקטיביות של "הבנת המדע" (המשליכות אוטומטית על משמעות המושג "מדינה") על ידי המטריאליסטים הפוסט-דרוויניים. כדי להגיע ליכולת לזהות זאת, על אבישי להכיר, למשל, את עבודותיהם של הוגו דה-פריס ותומאס האנט מורגן בנושא הקשר בין שאלת יציבות המינים לסוגיית גבולות ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית, ובנושא הקשר בין השינוי "הרציף" או "המגמתי", בתכונות הפנוטיפיות, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, למוטציות תורשתיות. מה לאבישי (איש "מצפן") ולזה? "המטריאליסט של המאה העשרים" (דרווינומטריאליסט או מטריאליסט פוסט-דרוויני) התגלה כמי שמצד אחד, אינו ביולוג וחשוב מכך, אינו מתעניין בביולוגיה ומצד שני, מדבר כל יום מהבוקר עד הערב על מה שראוי שכולם יעשו, בשם הביולוגיה. אין לו מושג מה המדע אומר. הוא רק יודע להגיד: "המדע אומר..." או "אבל המדע אומר...". בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, מטריאליסט זה רק התבצר עוד ועוד בעמדתו הסוציאל-דרוויניסטית. "קומוניזם דרוויניסטי" התגלה כאידאולוגיה עמידה ביותר לביקורת, לקצב ולמידת ההתקדמות במחקר המדעי. פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה (ההחפפה הדרווינית – פנגנזה – מחסום וייסמן – מנדליסטים נגד דרוויניסטים – הגעת התיאוריה לשפל בפופולריות של כל הזמנים במדע, זמן מלחמת העולם השניה, לעומת עלייתה בפופולריות בתרבות במקביל – הסינתזה החדשה – משבר הממצאים הפוליאונטולוגיים נוכח הנחות היסוד של הסינתזה החדשה – משבר תִפקודה של המוטציה התורשתית כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, נוכח הצטברות הממצאים האמפיריים בעניין הזה – סטיבן הוקינג – התפרקות השמאל המטריאליסטי – המיסטיקה של חוה יבלונקה) התגלו אף בזמננו, אחרי המלחמה הקרה, כעוד מכשול סרק בדרכו של "הקומוניזם הדרוויניסטי" אל ההשתלטות המלאה על החשיבה והפיכת עצמו לגורם מנחית מדיניות הראשון במעלה בכל העולם ("הקומוניזם הדרוויניסטי" אינו כלכלי-שוויוני יותר אלא כלכלי-פרו מעמדי. זה היכן שיש מעט מאוד עשירים מאוד והרבה מאוד עניים מאוד שבהפסקות מעמלם בשירות תהליך ההתעשרות האין סופי של העשירים מאוד, וכן בין מוות למוות ב"מלחמות תחזוקה" של השוק החופשי, עוסקים במגדר ובמיניות של עצמם). בשלב זה הכדור עובר למגרש של ישראל אומן. מה הוא עושה? מה הוא יכול לעשות? הוא אפילו לא נולד לתוך המשחק הזה אלא נכנס לתוכו, בתפקיד "אסטרטגיה" או "נשא של אסטרטגיה" או "מניפסטציה של אסטרטגיה" בתחילת שנות השבעים. בשנות השישים מראהו לא הסגיר אצלו איזשהו חיבור מיוחד לתרבויות העולם העתיק. יחד עם האנשים הנראים ברחובות טהרן, בגדד, קהיר וקאבול, בצילומים משנות השישים, ישראל אומן אינו שונה במראהו, למשל, מאבישי ארליך או הנרי אונגר. מה קרה? מה שקרה הוא התחזקות מצב המכונה "המצב שבו מתקיים שיווי משקל נאש" ב"בעיית שיווי המשקל המרכזית".

 

קלט. חבל שמה שניתן לכנות כ"חכמת השמאל הישראלי" תרד לטמיון רק משום שהיא מתייחסת ליחסים בין כוחות השוק כאל נושא ראוי לעיון מהמעלה הראשונה במאה העשרים ועד זמננו, ולא ליחס בין שאלת יציבות המינים ליכולת להתמודד עמה, נוכח הממצאים המדעיים בעניין הזה, ההולכים ונערמים (עוד מתקופת הוגו דה-פריס). מצב שאלת יציבות המינים, הוא מצב הגנוטיפ של ההוויה האנושית. מה שהתברר לי הוא שהשמאל הישראלי בזמננו (גם בזמננו) עוסק דווקא בפנוטיפ של ההוויה האנושית. מילא היה עושה כן לבטלה. אלא שהוא ממצב את עיסוקו כאילו היה זה עיסוק בגנוטיפ ולכן, דואג להכפית את ממצאיו על ענייני דיומא בנושאי תרבות, כלכלה ומדיניות ציבורית. חשבתי, מה הטעם ב"תבונה האובייקטיבית" של אבישי, אם היא מגיעה מהשמאל המטריאליסטי או השמאל הדרוויניסטי. ממילא סופו של השמאל המטריאליסטי לגמור בפשיזם מטריאליסטי, כבימים ההם, כך בזמן הזה. שנאמר: "מן האנושיות דרך השמאל המטריאליסטי אל החייתיות". מאז המהפכה הצרפתית ועד תחילת המאה העשרים, אט אט השתלט על ההגות המדינית סגנון שיח שמתרכז בשאלות על ההיבט האינסטרומנטלי של ההוויה. כלומר, בשאלות שעוסקות באופן חלוקת המשאבים. הופיעו המושגים "ימין" ו"שמאל". משמעותם: 1. הצמדות לסדר חברתי ישן ומוכר (הקיים עדיף על האפשרי) ולכן, יש להניח לאופן חלוקת המשאבים המונהג בזמן הווה. 2. הצמדות לאיזשהו סדר חברתי חדש (האפשרי עדיף על הקיים) ולכן, יש להתערב באופן חלוקת המשאבים המונהג בזמן הווה. לפי השיטה הראשונה יש להניח לאליטות הישנות, הכלכליות והאוטוריטריות (הן המאור המאיר את דרכינו, הנעלה מכל הדרכים. במילים אחרות, "אם אין גביר אין תורה"). לפי השיטה השניה יש להוריד ביגון שאולה את האליטות הישנות, הכלכליות והאוטוריטריות (הן היד הדוחפת את כולנו לתהום. במילים אחרות, "אם אין גביר אין ניצול ציני של הפתי, עד כדי גרימה למותו במעשי ידיו שלו עצמו"). מאחר ומתוך כל מצב אפשרי תמיד אפשר לחשוב על "עוד צעד אחד קדימה", "השמאל" תמיד הלך והקצין, עד שהגיע לשיא מסוים במהפכת אוקטובר בשנת 1917. ל"ימין", כעקרון, השתייכו קואליציות בהנהגת בני שכבות הרווחה. הסיפורים של "השמל" יותר מעניינים. שם תפקיד מרכזי מילא צירוף מקרים, שאותו לא ניתן היה לחזות מראש, בין אינטלקט מבריק פתאומי וכריזמה פתאומית שיכולה להשלים אותו. עד להופעת הדרוויניזם, במחצית השניה של המאה התשע עשרה, שאלת יציבות המינים לא תפקדה כפרמטר רלוונטי לדיון בסוגיות כלכליות ומדיניות, מסיבה אחת פשוטה: לא הייתה בעיה עם שאלת יציבות המינים. בעיה זו התגלתה על ידי דרווין. הוא מי שגילה חוקיות ביחס בין שינויים בתנאי הסביבה (הגאוגרפיה) לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (התורשה), ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. זו "חוקיות" לכל דבר (ללא מקרים יוצאי דופן). אם דרווין לא היה מגלה "חוקיות", הדרוויניזם בחיים לא היה פורץ. זה היום החברים מקבלים "דרוויניזם מוטציוני" שלא ניתן להצביע אצלו על איזושהי "חוקיות" ברורה, משום שהוא מתחולל דרך איזשהן מוטציות שבדיעבד מציגות איזושהי "רציפות" או "מגמה", באיזושהי מורפולוגיה או פיזיולוגיה, בתקופת חיים של מיליוני דורות דווקא (אי אפשר לראות, אי אפשר לבדוק, אי אפשר לתפוס). במאה התשע עשרה דבר כזה בחיים לא היה עובר! איש אפילו לא היה מעלה על דעתו להציע אותו ברצינות. לא זו אף זו, "דרוויניזם מוטציוני" הוא אונטולוגיה או אידאולוגיה שכלל לא התקיימה לפני מלחמת העולם השניה. מלחמת העולם השניה חוללה אותה. ישעיהו ליבוביץ' התבטא בחופשיות לגבי כך שהשינוי בתכונות הפנוטיפיות, הַחַל דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, לא רק שאינו חורג מגבולות תכונות המינים, אלא שאנו מבינים שהוא אינו יכול לחרוג כך. ליבוביץ' יכול היה להתבטא כך משום שאינו היה יליד שנות הארבעים, החמישים והשישים. בשנות החמישים פשוט נאסר לחשוב באופן שבו ליבוביץ' חשב על הקשר בין התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, החלה דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, לאפשרות קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים. ההסבר לכך הוא ש"עוגן קוגניטיבי" מרכזי של הציוויליזציה המערבית אינו עניין למדע או לדמוקרטיה בתנאי קיומו של נשק להשמדה המונית. אלא שלדעתי הטאבו הזה, כשלעצמו, הוא כבר נושא בפני עצמו ובזמננו, אחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, יכול להיות עניין הן למדע והן לדמוקרטיה. החוקיות שגילה דרווין היא, כאמור, הירידה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ועלייה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. מאז דרווין ועד זמננו "החוקיות" שגילה דרווין מתייחסת ליחס בין תכונות המינים (יד מחומשת אצבעות, עור, מקור, פרווה) למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (אצבעות ארוכות, עור כהה, מקור קצר, פרווה דלילה). ל"חוקיות", בעת שהתגלתה, ניתן היה להציע שתי פרשנויות: 1. השינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים הם "קטע" מתהליך התגלות תכונות המינים, כשם שהבליטוֹת והמפרצים אצל העובר בשבוע השישי, הם "קטע" מתהליך התגלות הגפיים ושאר חלקי הגוף בשבוע העשירי. 2. השינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, הם מה שהציעו הוגו דה-פריס ותומאס האנט מורגן, וזה שהם עדות למנגנון התאמת תכונות המינים לסביבה המשתנה, הפועל במעגל סגור ברמת המין (לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים יש "טולרנס". לצורך העניין, הפומרניאן והדני ענק מציגים חתיכת טולרנס ברמת המאפיינים הפרטיים של תכונות המין, תוך שמירה על סימטריה מושלמת ברמת תכונות המין). דרווין חיבר את תיאוריית מוצא המינים שלו תוך הסתמכות על הפרשנות הראשונה באופן בלעדי ועל ידי כך ייסד, למעשה, את "הציוויליזציה הדרווינית" (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם). אלא מה? שאלת יציבות המינים המשיכה לא לתפקד כפרמטר רלוונטי לדיון בסוגיות כלכליות ומדיניות באופן אינרטי. גם בזמננו, באוניברסיטאות מותג כמו הרווארד, סורבון, אוקספורד, קיימברידג' ואחרות, במחלקות למדעי החברה נמצא מרצים אימפוטנטים לגמרי ליכולת לטפל בגלגולים השונים של בעיית שתי הפרשנויות האפשריות ל"חוקיות" שגילה דרווין ומן הסתם, בקשר בניהם לסוגיות כלכליות ומדיניות במאה העשרים ועד זמננו. הם לא מעל הדרוויניזם, הם בתוכו. הופתעתי מכך לגמרי כאשר בעצמי הפכתי להיות סטודנט במקום כזה. זה היה הרגע שבו אני נכנסתי לסתוּפַּאר. במאה העשרים, בזמן השהייה האינרטית בסגנון הדיון בסוגיות כלכליות ומדיניות, בן מאתיים השנים, המבטל את חשיבות העירוב בו של שאלת יציבות המינים, המדע אט אט החליף את הפרשנות הראשונה של "החוקיות" שגילה דרווין בפרשנות השניה. כיצד הדבר משליך על שאלת מוצא המינים, מבחינה פוזיטיביסטית-מטריאליסטית ודטרמיניסטית? מה לשאלה זו ולמדע שאינו "הסוציולוגיה של המדע"? אני רק יכול להעיד על עצמי שאני מבין שהתחלפות שתי הפרשנויות במקומות, היא מה שקרה. שאלת מוצא המינים היא פרט באונטולוגיה על עולם ומלואו. כך או אחרת הניסיון להתמודד עמה יוביל לאנטינומיות ולפרלוגיזמים (זהו המקום שבו חוקי הפיזיקה והפילוסופיה קורסים). לכן, לעניין השלכת המדע על "מחשבה מדינית", שאלת מוצא המינים אינה רלוונטית. רלוונטית רק שאלת יציבות המינים. לצורך העניין, "אל-בורא" מרוח על אחד מספרי "המחשבה המדינית" המשפיעים ביותר על ההיסטוריה המודרנית, "מיין קאמפף". זאת משום שמחברו בחר להיות נאמן למעמד שייחס דרווין ב"מוצא המינים" לפתרון שאלת מוצא המינים. שמו המלא של הספר "מוצא המינים" למעשה מציין את ההשערה המצויה בו. פתרון מלא וסופי ב"מוצא המינים" דרווין נותן רק לשאלת יציבות המינים. ההארה על שאלת מוצא המנים היא בונוס המתלווה לפתרון שאלת יציבות המינים. הקשר הישיר בין מחנות עבודה, שואה ואירועים אחרים מאותו פרק זמן, מכווני ההסדרה של בני האדם בשירות רעיונות של "קדמה" מסוגים שונים (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם), כמו גם להסדרת בני האדם בשירות רעיונות של "קדמה" מזמננו (רב-תרבותיות מיניות ומגדר), הוא לשאלת יציבות המינים. את ההיררכיה והכרונולוגיה כאן חשוב להבין. פתרון שאלת מוצא המינים, זה או אחר, הוא תופעת בת של פתרון שאלת יציבות המינים. לעולם לא ההפך! הקונצנזוס בין החוקרים הוא שאדולף היטלר לא היה אתאיסט מבחינה מעשית. גם הדרוויניסט-קבליסט הרב אברהם יצחק הכהן קוק לא היה אתאיסט מבחינה מעשית. כיצד זה הולך יחד (לא אתאיסט מבחינה מעשית ודרוויניסט)? איני יודע כיצד זה הולך יחד, אני רק יודע מה הולך יחד עם זה. בעוד שעל שאלת מוצא המינים יש לתהות יחד עם הפוליטיקאי (מי שזה מעניין אותו), על שאלת יציבות המינים יש לתהות יחד עם המשכיל הפורמלי. הניסיון לענות על שאלת יציבות המינים, בהתבסס על המדע המודרני, אינו מוביל לאנטינומיות ולפרלוגיזמים. אלא למתן תשובה אפשרית אחת מתוך שתיים (כן או לא). בעוד שאלת מוצא המינים היא עניינו האישי של כל אחד, מאחר ובכל תנאי הניסיון להתמודד עמה יוביל לאנטינומיות ולפרלוגיזמים, שאלת יציבות המינים אינה כזו. שאלת יציבות המינים היא כבר עניין לציבור הרחב ולא יכולה להיות נתונה ללחצי הפוליטיזציה. כלומר, בעוד המשכיל הפורמלי לא חייב לשתף איש בפתרונו האישי לשאלת מוצא המינים, אין הוא בן חורין מלדווח על עמדתו בנושא שאלת יציבות המינים, אם יידרש לכך. עמדתו בנושא שאלת יציבות המינים היא הפרט המהותי ביותר בדמותו, בתור מי שמתפרנס, ב"עידן הדרוויני", בזכות הציבור הרחב, מלחקור, להבין ולדעת. יובל נח הררי מתפקד כחסם מפני הפניה לכל משכיל פורמלי בנפרד בעניין הזה. מה שאומר שיש להתגבר על החסם.