קמ. דפוס הפעולה של השמאל המטריאליסטי עקבי. בהתחלה הוא מפציץ מהאוויר ברעיונות מסוג "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". "המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה" (בזמננו, "קיצור תולדות הזמן", "קיצור תולדות האנושות"), ואחר כך עולה עם כוחות יבשה על כל מה שנשאר מעולמם התרבותי של הפרט והקהילה (זהות מגדרית, זהות מינית, ארכיטיפים מסורתיים, מאוויים, שפה, מושג האדם ועוד). כאשר מאחורי כל זה עומדים מי אם לא שני החברים הוותיקים והידועים, עוד מהמאה התשע עשרה: האימפוטנציה האינטלקטואלית והרבה מאוד כסף.
קמא. הייתרון בלהיות יליד ברית המועצות הוא ביכולת להתייחס לשמאל המטריאליסטי כאל עבריין שמתחבא תחת זהות חדשה במקום חדש. השמאל המטריאליסטי ידוע כמי שמאחורי הקלעים עובד חזק מאוד על אבולוציה. אוכל לומר עליו שהוא אינו מעוניין בשיקום. הוא מעוניין רק בלשקם, ללא כל התחשבות בתוצאות ניסיונות השיקום הקודמים. נקודת התורפה של השמאל המטריאליסטי היא המדע והפילוסופיה. הוא, כידוע, משליך אנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח", מחפיף דרווינית, דוגל בפוזיטיביזם מוטציוני ומוצא הסבר במדע לתהליך מסוג "התפתחות" גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לכן, אנו תמיד נמצא אותו מדבר בשם המדע ולא דרך המדע (אני מדבר דרך המדע, על השמאל המטריאליסטי ובכלל). ניתן לומר עליו שהוא "שונא את האנושות" משום שהיא אינה חדלה לאתגר את אמונתו הדרוויניסטית, הן כ"ישות מטריאלית" והן כ"ישות הוגה". השמאל המטריאליסטי לא אוהב "אנושות" שעשויה להתעניין בקשר בין שינויים החלים ביחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים או, במילים אחרות, בשינויים החלים בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, לסדרות של מוטציות תורשתיות, המתרחשות בשרשרת הדורות ועל ידי כך מציגות בדיעבד שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים. אלא הוא אוהב "אנושות" שמקבלת, בשיטת "נעשה ונשמע", את הנרטיב שקשר זה קיים בצורת "פתרון מבוסס בהחלט" של שאלת מוצא המינים זה מזה, בהתאם לעקרון המטריאליסטי עתיק היומין "החומר כל יכול" (בין הייתר, להופיע ביוזמת עצמו, אפוא באופן אנאלוגי ל"התפתחות העוברית" וכן להתארגן, עדיין ביוזמת עצמו, בהמשך, דרך הצטברות מוטציות תורשתיות עדי כדי הופעת איברים ומינים, אפוא באופן אנאלוגי ל"התפתחות העוברית" גם). אלא מה? לא ניתן לקבל "אנושות בהזמנה". השמאל המטריאליסטי פסיכופט. הוא לא אוהב את האדם כפי שהוא, הוא לא אוהב את המדע כפי שהוא והוא לא אוהב את הפילוסופיה כפי שהיא. אולם, השאלה החשובה ביותר עליו היא בכל זאת: "לולי קיומו של 'ישראל אומן', האם היה מופיע בכלל 'שמאל מטריאליסטי' (המטריאליסטי הפוסט-דרוויני)". על שאלה זו "בעיית שיווי המשקל המרכזית" אינה עונה. האם השמאל המטריאליסטי פתי לגמרי? לא! הוא סינדיקט של נוכלים וטיפשים, המתקיים דרך תהליך מוכר בסך הכל שבו הטיפשים הופכים לנוכלים וחוזר חלילה – מתפקד בדומה לאופן שבו תפקד מוסד הכנסייה במאות הקודמות. כל הידע מתנקז אליו כאל התחנה הראשונה. השמאל המטריאליסטי הוא מי ששולט באקדמיה ובתקשורת במאה העשרים ועד זמננו. די בכך כדי לשלוט גם במערכת הבנקאית, במשפט ובתעשייה. לכן, אם הוא עמיד בעצמו להתמודדות עם שאלת יציבות המינים, נוכח ממצאי המדע המודרני, כל אחד יכול להיות עמיד. בני אדם עמידים לידיעה שימותו יום אחד. אם כן, הם יכולים להיות עמידים לכל ידיעה. ישראלים יודעים מה זה "חומר בקיע", "מסה קריטית", "צנטריפוגות" ושמות של כמה יסודות כבדים מהטבלה המחזורית. הינה דרך ערוצי ההסברה הפומביים, ידע זה מושמע בתדירות מתנשאת. יש לו איזושהי אפליקציה, הנוגעת לחיי היומיום, המשותפת לבני כל רמות הנתמכות על ידי המוסד לביטוח לאומי? אם כן, לאן נעלם החלק המשלים של הידע הזה? מי שמחזיק בו, הרי צריך לדעת עוד משהו. מה כבר יכול להיות החלק המשלים של הידע הזה, אם לא הידע מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס?! אין כמו צנטריפוגה אחת טובה באמצע היום, כדי לעורר עניין באיזה דרווין טוב... לשמאל המטריאליסטי אין באמת אויבים. אויביו הם תרבויות שהתקיימו כאן עד המאה השבע עשרה. מה שיש כאן ומזכיר איכשהו את התרבויות האלה, נולד בשנות השישים של המאה העשרים. למה שדבר כזה בכלל ייוולד אם הכל בסדר עם השמאל המטריאליסטי? אני ביחסים טעונים אתו מהלידה. בשלבי גסיסתה של אימפריה, או כל מנגנון שלטוני אחר, התעמולה עושה כל מאמץ אפשרי לאחוז במה שעוד נשאר מתודעת הציבור הרחב הפרו-אימפריאלית. למרות ההימור והמשאבים הרבים המופנים למלאכת התעמולה, תודעת הציבור הרחב מושפעת ממנה פחות ופחות, בשל העדר "תמריצים ריאליים" שחייבים להתקיים בצמוד לתעמולה, לשם קבלת האפקט הרצוי. בשלב זה, בני שכבות הגיל הנמוכות יהיו הקורבנות הגדולים של הניסיון להציל את מה שבני שכבת הגיל השלטת/משפיעה באוכלוסיה (המצב הטרום-גריאטרי) מנסים להציל. בני שכבת הגיל המרכזית עשויים, בהשפעת התעמולה, לתבוע מבני שכבות הגיל הנמוכות הזדהות ונאמנות מהסוג שבני שכבות הגיל הנמוכות כבר אינם יכולים להפגין באופן אוטנטי. זה הרגע בהיסטוריה שבו בני שכבת הגיל השלטת/משפיעה באוכלוסיה פוגעים בבני שכבות הגיל הנמוכות פגיעה קשה. האימפריה תיפול ורבים מבני שכבות הגיל הנמוכות יישארו נכים לשארית חייהם, משום שיהיו קשורים סנטימנטלית למשהו שכבר לא קיים (היה על ערש דווי כשהם נולדו). בכל שלבי גסיסתה של האימפריה, עד הרגע האחרון, נכתבים פוסט-דוקים בכל מני מדעים התנהגותיים וכלכליים. זאת ועוד לגמרי במקביל לתהליכים הריאליים המתרחשים בחברה. מתקיים רק "מדע נוח" למי שכבר אין לו מה להציע, אך שתופס בפועל משבצת של מי שעליו להציע. הבט סביב! אם הדמויות המשפעות על סדר היום, תחת המנגנון השלטוני שלך, בכל זירות השליטה בחיים הציבוריים, ברם במשפט, באקדמיה, בתקשורת, בבית הנבחרים, בממשלה ובמצבורי ההון הפרטי, הן במצב טרום-גריאטרי, דהיינו, אין שם בני העשור השלישי או הרביעי לחייהם שבאופן ריאלי שווים משהו, אתה גמור! זה הסימן שאתה משתייך למנגנון שלטוני/עם כושל. סופך קרב ובא. בשנות התשעים הייתה איזה הפוגה בקשר שלי עם השמאל המטריאליסטי, בעת שהותי בחינוך התורני (בתנאי פנימייה). והינה הוא מופיע שוב – במכללה האקדמית תל אביב-יפו – מדבר על מגדר ומיניות. ממתי מעניינים אותו מגדר ומיניות??? שלא יבלבל את המוח! תשאלו אותי מה מעניין אותו, אני יודע וזה לא מגדר ומיניות! וואלה יופי. נכנס: בעיות קשות ביותר לתורת האבולוציה, יוצא: מגדר ומיניות. מה נדמה לשמאל המטריאליסטי שאני?! ישראל אומן (מניות וחוזים), מה אתה אומר? "מגדר ומיניות" זה באמת מה שמעניין עכשיו את השמאל המטריאליסטי? לנסות למקור "דרוויניזם" היום, אחרי שתי מלחמות עולם, שואה, התפרקות השמאל המטריאליסטי העולמי, כמערכת שלטונית מאורגנת, ישעיהו ליבוביץ' ודן גראור, זה לא כמו לנסות למקור "דרוויניזם" לפני מאה שנה – עולם אחר לגמרי... אם כן, או ש"מדעי החברה" אינם מדע, על כך ניתן ללמוד גם מהעובדה שאין נער בן 13 לומד לתואר ראשון במדעי החברה אבל לתואר ראשון במתמטיקה יש, או שיש להבחין בין "מדעי החברה" ל"מדעי החברה להמונים", בתמורה לאחד עשרה אלף שקל לשנה ובזכות תנאי קבלה הכי נמוכים בארץ. פה זה לא בית ספר לרפואה, היכן שלשאלת העמידה במבחן ההוכחה המדעית של איזה נרטיב על אודות מוצא המינים, לא חייבת להיות השפעה על המקצועיות בגבולות המקצוע הנלמד. איזה השפעה בדיוק יש לידיעה היכן ובאיזה דרך נוצר המנוע, על היכולת של המכונאי לעשות כיוון שסתומים? דרך תמריצים מסוג קשירת גורלו האישי של המכונאי בגורל איזשהו "סדר חברתי", אפשר לכוון אותו לקבל כל נרטיב שהדמיון מאפשר, באשר למקום ולדרך שבהם נוצר המנוע. הוא יכול להיות מטומטם לגמרי באשר לדרך זו ועדיין לעשות כיוון שסתומים למופת. בני אדם נוטים לא להשתגע מהרעיון, המתווך על ידי מקורות ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, שהמנוע נוצר על ידי "הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה" או התפתח במשך מיליוני שנים, ללא איזושהי התערבות "רצונית", כדרכו של "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", כלומר, כל עוד הם מצליחים להתמקצע היכן שהם נדרשו להתמקצע. במסלול לימודים גבוהים המכונה "חברה ופוליטיקה", המוצע על ידי בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, לא לומדים רפואה או איזשהו מקצוע נורמלי אחר. מה זה אומר, כאשר מדובר באירועים המתרחשים במדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי? שעוד מי שתורתו אומנותו מלקט אלקטורט. זה מה שזה אומר. בין המהפכה הצרפתית להתפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, התקיים תור הזהב של הקונטינגנט הזה מבית הספר לממשל וחברה. הוא טוען שאין זיקה בין שאלת יציבות המינים, באור הממצאים המדעיים בזמן הווה, לשאלות כלכליות ומדיניות, או שהמינים לא יציבים מפאת קיומו של "קנון ההשתנות ההסתגלותית הדרוויני". מה יהיה עליו עכשיו? הוא שולט בכל! שלא יתאבד על העולם או משהו כזה... נדמיין "עם" של מכונאים שאיש מבניו אינו יודע מאין מגיעים המנועים, ברם, בני כל שכבות האוכלוסיה וכן בני כל רמות המקצועיות. אולם, הנרטיב השלט הוא שהמנועים מגיעים מהפתח האחורי של זאוס. נניח שאיזה משאית פורקת אותם כל הזמן בלי דיבורים. בכל דור, בקרב בני שכבות הגיל הנמוכות, מופיע אחוז מסוים של אדפטים שאוהבים לספר בדיחות על מחלת קרוהן בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון... המתמרץ תמיד ירצה להשקיע היכן שהסיכוי לתמורה הוא הגבוה ביותר. לאחר חשבון פשוט, יוצא שהביקורתיים אינם זוכים לתמריצים. "המערכת" מתעלמת מקיומם, במקרה הטוב... כל מיוני האיכות, מטעם כל זירות השליטה בחיים הציבוריים, מכוונים לתמרץ את "האינדיבידואל" על פי שני פרמטרים: 1. מידת המקצועיות, מבחינת איזושהי אפליקציה טכנית, בעלת הזיקה הברורה לחיי היומיום החומריים. 2. מידת הפגנת אדישות לעצם קיומו של איזשהו "נרטיב", המקובל כ"נרטיב השלט" או, לחילופין, מידת הפגנת נאמנות ל"נרטיב השלט", כמתקבל על הדעת הסביר ביותר האפשרי באופן אובייקטיבי. אולם, ככל שהמחסור בתמריצים גדל, כך גם ההתעניינות בנרטיב גדלה... לתמריצים זוכים שניים: 1. "הקונפורמיים" או "הפרגמטיים". אותם הבדיחות על מחלת קרוהן לא מצחיקות, משום שהם תמיד יתחברו למה שמונחת "מלמעלה" כדבר שאליו יש להתחבר. אותם גם לא מעניין במיוחד מאין מגיעים המנועים. מה לזה וליכולת לעשות כיוון שסתומים?! לפי חנה ארנדט, סטנלי מילגרם ותאודור אדורנו, מאלה יש הכי הרבה. נקרא להם "בעלי האישיות הסמכותנית". ממאגר זה מגיעים "הקצונה הבכירה", "הסגל האקדמי הבכיר", "אנשי תקשורת" ו"הנומנקלטורה". 2. "הפתאים" או "הרומנטיקנים". הם חושבים שהמנועים באמת מגיעים מהמפתח האחורי של זאוס. גדול עליהם לחשוב אחרת. מבחינתם, אם אוכל קשור לנרטיב, אזי לא מדובר בנרטיב. הם יותר אגרסיביים, בממוצע, ביחס לבדיחות על מחלת קרוהן. מגיע היום שבו העם הזה יוצא למלחמה נגד עם אחר של מכונאים. אין כל הבדל בין השניים; הם מטפלים באותם המנועים ובאותה המקצועיות. אם כן, כיצד יש להסביר את היציאה למלחמה? קיים הבדל בנרטיב. בקרב העם השני, הנרטיב השלט הוא שהמנועים מגיעים מהנחיר השמאלי של אפולו. זאוס מאוד לא אוהב מצבים של כפירה במה שמקובל לחשוב באופן נרחב על מה שיוצא לו מהמפתח האחורי. צו התייצבות למלחמה אמיתית לגמרי עם מוות אמיתי לגמרי מקבלים "הביקורתיים", "הקונפורמיים" ו"הפתיים" באותה מידה. אבל "הביקורתי" לא מתומרץ בשוטף על ידי המנגנון השלטוני. הוא חייב למישהו משהו? מה עליו לעשות? הוא פטריוט של המנגנון השלטוני בעצימות נמוכה עד אפסית. מבחינתו, הוא שייך (בעיני "מישהו". המילה "שייך" היא אפוא, במידה רבה, "דמגוגיה" במקרה שלו) ל"עם" שמורכב מציניקנים ומפגרים. מלחמות מהסוג הזה מתרחשות כל הזמן בכל העולם... אם אינו משתתף באחת כזו המתרחשת בעירק או ברואנדה, מדוע שישתתף באחת כזו המתרחשת היכן שהוא נולד? מה מיוחד בה? הנמשל הוא, לדוגמה, המלחמה בין סונים לשיעים. אנו, המערביים, מתקשים למצא סיבות ראויות להשתתף במלחמה כזו. אנו יודעים עליהן אך לא מבינים אותן או, לייתר דיוק, לא מזדהים איתן. אותו הדבר קורה בצד השני. יידרש מאמץ רב להסביר לסוני ולשיעי את ההבדל בין הדרוויניסט-אקזיסטנציאליסט הנרי אונגר, לדרוויניסט-קומוניסט אבישי ארליך ולדרוויניסט-נאציונל-סוציאליסט דני גוטוויין. מבחינת הסוני והשיעי, אם שלושתם "דרוויניסטים" ("החומר" "כל יכול"), אזי מה זה בכלל משנה אם זה וזה הם, מה זה היה, אקזיסטנציאליסט וקומוניסט? אם כן, כך או אחרת, השאלה האם אתה "דרוויניסט", היא השאלה הכי חשובה לגבך, היום וכן מעתה ועד עולם. לא קיים בטבע האנושי "מיון", לא בעבר ולא באופן תיאורטי, שהוא מהותי יותר ולכן גם מעניין יותר מ"המיון" ל"ישראל אומן" ול"הנרי אונגר". משום כך, כל עוד "מיון" זה אינו מוסבר, דבר אינו מוסבר... היכולת לסמלץ הזדהות עם הסיבות ליציאה למלחמה של שתי התרבויות, היא המפתח להבנת הדיסציפלינה "תורת המשחקים" בכלל ו"בעיית שיווי המשקל המרכזית" בפרט. לשם כך, תחילה יש להיות בעל היכולת לדון בשאלה "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" וזה כבר לא מסובך. רק לאחר השלמת שתי המשימות, ניתן יהיה לעבור לדון בשאלות כלכליות ומדיניות ברזולוציה גבוהה יותר, היכן שהשאלה האם אתה "דרוויניסט" כביכול לא מעניינת. הסדר מאוד חשוב, לשם קידום הבנת העולם תוך שימוש בכלים של "תורת המשחקים".
קמב. ההבדל בין "אמת" ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית" ברור לי בערך מגיל אפס, הן בהתייחס לתרבויות העולם העתיק, הן בהתייחס לתרבויות מעידן המלחמה הקרה והן בהתייחס לתרבות הפרוגרסיביסטית של זמננו. פשוט, לדעתי, מערכת יחסים כפולת הסטנדרטים, באשר לשאלות הנוגעות לתפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר, כדוגמת שאלת יציבות המינים, בין האדמיניסטרציה לביומסה, פחות מתאימה לישראלים. זו מדינה קטנה מוקפת אויבים. ישראלים לא יכולים להרשות לעצמם דבר כזה. מה שברור בנושא שאלת יציבות המינים לישראלים אנשי המקצוע (ראשי חוגים, דיקנים, רקטורים, נשיאי מוסדות אקדמיים), הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי, בזמן אמת, מיד צריך להיות משוקף לשאר הישראלים. זו דעתי.
קמג. התשובה לשאלה מדוע מהפכת הפרולטריון השמאל מטריאליסטית פרצה ברוסיה ולא באירופה, מחולקת לשני חלקים: 1. טכני. 2. מהותי. מבחינה טכנית, הכסף עבור המהפכה הגיע ממשלת הקיסרות הגרמנית שבאותה עת נלחמה באימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה. מבחינה מהותית, יש יסוד סביר להניח שהמשטרים המלוכניים האירופיים העדיפו שפיצוץ מיכל הלחץ שנקרא "אמביציות השמאל המטריאליסטי" לא יתרחש בשטחם. האופן שבו השמאל המטריאליסטי טיפל אחר כך במשפחת המלוכה הרוסית, עשוי ללמד על כך שחששות המשטרים המלוכניים האירופיים היו מוצדקים. ניתן לומר שעל ידי העברת מיכל הלחץ שנקרא "אמביציות השמאל המטריאליסטי" לרוסיה, גרמניה הצילה את המערב. אלא שעמי המערב לא זכרו לה את הטוב הזה אחרי המלחמה. כעבור שני עשורים גרמניה תפרע את החוב מכולם. אחרי שהשמאל המטריאליסטי יסיים עם רוסיה הוא יחזור לטפל בשאר החברה המערבית, בדומה לארבה שעובר משדה אחד לשני. יש בתנועת הציונות הדתית מי שיהיו מוכנים לסכן את חייהם בשביל דונם וחצי משטחי מה שמכונה "ארץ ישראל השלימה". השמאל המטריאליסטי לא חושב עוד במונחים של השתלטות על שטח באמצעות התיישבות, תקיעת דגל והצבת מגדל שמירה. השתלטות על שטח אצלו כבר מזמן נעשית דרך השתלטות על החשיבה של הביומסה שכבר נמצאת שם. מתחילת שנות האלפיים החלו להופיע במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר-אילן "דרוויניסטים יראי שמיים". תחילה הם רק ידעו מה אלוהים רוצה. עכשיו הם גם יודעים איך הוא עובד. יש בארץ הזו ערבים שקוראים "מוות לערבים" ו"דרוויניסטים יראי שמיים". מטורף מה ש"תמריצים" יכולים לחולל... היכן שחושבים כמו שהשמאל המטריאליסטי רואה לנכון שיחשבו, שם הוא שולט, ללא אבדות בנפש לעצמו וללא מגדל שמירה. מבחינת השמאל המטריאליסטי נושאת מטוסים כלל אינה מהווה איום אם אפשר לדאוג לכך שרב החובל שמשיט אותה יהיה טרנסג'נדר שמעסיק את עצמו בספרות מחקרית על מגדר ומיניות. ואם אי אפשר להגיע לרב החובל, השמאל המטריאליסטי כבר יגיע לילדיו. אין בעולם אדם אחד שמבין את התפתחות הדומם. מי שאינו מסוגל להגיד ש"תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", אינה תיאוריה מדעית, נשכב תחת השמאל המטריאליסטי. אם לרב החובל אין פוליטיקאי או "כוח" כלשהו שמסוגל לבלום התפרצות כדוגמת זו של יובל נח הררי, או לפחות לתת לה מענה הולם, רב החובל אכל אותה. ההתמודדות עם יובל נח הררי אינה היוריסדיקציה שלו ולכן, אין זה משנה כלל מהי עוצמת האש שנושאת המטוסים או צוללת הטילים הבליסטיים שלו יכולה להנחית. "רעיון חזק יותר מכל נשק" אמר יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי. אם כן, במאה העשרים ואחת מי שאינו נלחם בזירת הרעיונות, אלא רק על אדמה ומשאבים, כמו פעם, אינו נלחם. "המפץ הגדול" הוא אחלה מיתוס בריאה. באופן אישי לא הייתי בוחר בו. כי הוא לא מספיק מאוזן לטעמי. כמו כן, מיתוסי בריאה אחרים אינם ממוצבים מלכתחילה כ"הסבר מדעי של העולם". מה שמיד מזכה אותם בנקודות שלהן "המפץ הגדול" אינו זכאי. בסך הכל "המפץ הגדול" מתאר את אותן ההתרחשויות שמתארים מיתוסי בריאה אחרים. הוא יוצא דופן בכך שאצלו, בניגוד למיתוסי בריאה אחרים, הכוללים תמיד "צד שלישי" שביוזמתו מתרחשים "התרחישים הדטרמיניסטיים הראשונים", "הצד השלישי" נעלם. את מקומו תופסת תכונה חדשה ומקורית של תוצרי "התרחישים הדטרמיניסטיים הראשונים". תכונה זו היא יכולתו של "דבר" להופיע ביוזמת עצמו, כדרך אחד משני כיווני העבודה של נוסחת שקילות המסה והאנרגיה, אפוא באופן אנלוגי ל"התפתחות העוברית" וכן להתארגן, עדיין ביוזמת עצמו, לגרמי שמים דווקא, אפוא באופן אנלוגי ל"התפתחות העוברית" גם. מיתוס בריאה זה למעשה מעביר את תכונותיו של "הצד השלישי", המצוי במיתוסי בריאה אחרים, אל החומר ("החומר" "כל יכול"). אין מה לפתח אלרגיה למיתוס הבריאה המטריאליסטי, כאילו היה שייך לתרבות שאינה אנושית. הבעיה עמו נוצרת רק בעת הופעת הקשר, הייחודי לזמננו, בינו לבין צמד המילים "תיאוריה מדעית". קשר זה אינו אלא "שערות שמשון" של השמאל המטריאליסטי. השמאל המטריאליסטי לא מפחיד יותר. צריך להתרגל לזה. הוא הפסיד במלחמה הקרה. לא לקפיטליזם או משהו כזה. הוא הפסיד לאנושות. אם הוא שוב יהיה מפחד, החיים שוב יהיו מפחידים. את "שערות שמשון" של השמאל המטריאליסטי שהם, כאמור, החיבור, הייחודי לזמננו, בין צמד המילים "המפץ הגדול" לצמד המילים "תיאוריה מדעית", יש לתרום. זו דעתי. יעקב בקנשטיין סבר ש"תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", אינה תיאוריה מדעית. למה עוד זקוק השמאל המטריאליסטי?!
קמד. בתור "רעיון מהפכני", הרעיון ש"תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", אינה "תיאוריה מדעית" מצד אחד, "דרמטי" מהמעלה הראשונה ומצד שני, "בטוח" מהמעלה הראשונה. "דרמטי" משום שתיאוריה זו מקבלת גם קבוצת האינטרס "הדתיים של דרווין". מוטיב "ההתחלה", הכרוך בה, התברר כמצליח לענות אצלה על איזשהן ציפיות. "בטוח" ממספר סיבות: 1. איש אינו מבין את התפתחות הדומם. 2. אין הוכחות לתיאוריה שניתן להבין באופן בלתי תלוי/יש רק הוכחות "מדווחות". מכאן נובע שהאפשרות שתיאוריה זו אינה "מדעית", מסתדר עם הקוגיטו של דקארט. "השד המתעתע" יכול להיות בכל סדר גודל. 3. שכלול הנסיבות המיוחדות שבהן נולדה התיאוריה עם דמותו של הפרוגרסיביסט ההיברידי (אוהב סטריאוטיפים וארכיטיפים שניתן להשמיע "בשם המדע", תוך נקיטה בפרקטיקה של הימנעות מהניסיון "להבין מדע". די בהבנה שמשה לא קיבל את התורה מסיני, כדי לצדק איזה מדע שרוצים). 4. יעקב בקנשטיין סבר שהתיאוריה אינה "מדעית". אם הרעיון (המהפכני) שאין אלוהים תפס, אחרי שבמשך אלפי שנים שלט הרעיון, המזוהה ביותר עם התרבות האנושית, והוא שיש אלוהים, מדוע שרעיון היות "תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", "תיאוריה שאינה מדעית" (המהפכני), לא יתפוס? זאת כמובן בלי להיכנס לשאלת קיומו של אלוהים שכידוע אינה שאלה במדע. סטיבן הוקינג דווקא חרג לתחום זה ובספרו האחרון קבע שאין אלוהים. מרתק! בכל העולם שמעו על סטיבן הוקינג. מובן מאיליו? זו שאלה בעלת חשיבות עליונה בסוציולוגיה של המדע, בשל זיקתה הישירה ל"הוויית הזהות". אין אצל סטיבן הוקינג דבר שעשוי לזכותו בפרסום יוצא הדופן, זולת מיצובו כמי שמצד אחד, מבין את "התפתחות הדומם" ומצד שני, אינו יכול לדבר על כך. סטיבן הוקינג הוא "מוסד". באמצעותו או דרכו מגיעים למוח של כל אחד "רעיונות מחוללי זהות" ברמה הבסיסית ביותר. בני אדם מהווים את הערוץ הזה! מי זה עוד יכול להיות?! הייתי אף אומר: בני אדם שלא מתעניינים במה יש, אלא במה שקורה או עשוי לקרות כתוצאה ממה שחושבים שיש. יגאל בן-נון עוסק בשאלת הזהות של מחברי הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". האם מפאת עיסוקו המיוחד של בן-נון, ניתן לומר עליו שהוא עוסק בחקר תהליכי קבלת החלטות? ודאי! הרי העיסוק בזהות מחברי הדיאלוגים האלה, הוא העיסוק בחקר הסיבות הדטרמיניסטיות הראשונות לקבלת החלטות כלשהן בזמננו. לדעת בן-נון אנשים אלמוניים מהאלף הראשון לפני הספירה סנתזו את זהותם של גדולי הציוויליזציה האנושית בכל הזמנים, החל מרבי עקיבה והרמב"ם, דרך ניוטון, פסקל וברקלי ועד דוסטויבסקי, שי עגנון ויעקב בקנשטיין. היש לעלות על הדעת שקידום הבנתנו בשאלת הזהות שבה עוסק בן-נון, אינה מרכיב אסטרטגי בהבנת תהליכי קבלת החלטות כלשהם בזמננו? מסתבר שיש. הינה רואות עיננו כיצד רק איזה אחד, יגאן בן-נון, מתעניין בשאלת הזהות הזו. אותו הדין לגבי מוסד סטיבן הוקינג ופרסום הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה". בשנת 2014 "אישיות מתוך האדמיניסטרציה" (שר המודיעין בעת ביצוע המעשים) פרסמה סרטון שבו היא מקריאה מניפסט נאציונל-מונותאיסטי קצר. מניתוח הסרטון ניתן ללמוד לא מעט על תהליכי קבלת החלטות ברמת האינסטנציה שהיא אפוא "הסיבה הדטרמיניסטית הראשונה לאופן קבלת החלטות כלשהן". "האישיות מתוך האדמיניסטרציה" שמקריאה את המניפסט אינה איזה אדם אלמוני. בישראל יודעים טוב מאוד במי מדובר. ממה שאנו יודעים עליה, ניתן לומר בביטחון שהיא לא בדיוק האישיות הראשונה שאנו יכולים לחשוב עליה שיום אחד, באופן ספונטני, תיזום הקראת מניפסט כזה מול המצלמה. באשר ליכולתנו, בזמננו, לסווג, מבחינה המושג "הגורמים הדטרמיניסטיים הראשונים של תהליכי קבלת החלטות", את מוסד סטיבן הוקינג ואת פרסום הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה", ליגאל בן-נון אין משהו שאפילו מתקרב להקראת המניפסט הזו. נניח שהתגלגלת לידי "מצב מלחמה" וכבר מתו לך בנים ובנות (להם, כעקרון, לא היה מושג מאיפה זה בכלל נחת עליהם). ודאי תרצה לדעת מה הוביל לכל זה. הנך מתרכז ומגלה ש"מצב מלחמה" שאליו נקלעת הוא למעשה "תחנה" (מתבקשת יותר או פחות) באיזשהו "אירוע מתגלגל" אחר. וכשאתה מנסה לתהות על קנקנו של "האירוע המתגלגל" האחר, עדיין תוך ריכוז רב, הנך מגלה שגם הוא "תחנה" ב"אירוע מתגלגל אחר" (אט אט גדלה "מסגרת ההתייחסות"). ואז מה? באופן הזה הדרך לאיבוד קצה חוט קצרה ומובטחת. במצב כזה, מה שאני מציע הוא לנסות לאתר את "מחוללי הסיטואציה" במקום את "הנקלעים לסיטואציה". אמת המידה לבחינת ההשתייכות לכל אחת משתי הקטגוריות היא "מידת ההשפעה על הקוגניציה הקולקטיבית" (משפיע במידה רבה="מחולל סיטואציה", משפיע במידה מעטה="נקלע לסיטואציה"). והינה, דווקא את "מחוללי הסיטואציה" הבסיסיים ביותר לא מסובך לאתר. בתקופה שבה אנו חיים יש רק שניים כאלה: 1. האינסטנציה שחיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". 2. האינסטנציה שמגינה על רעיון "ההחפפה הדרווינית", על רעיון "הפוזיטיביזם המוטציוני" ועל רעיון "התפתחות הדומם בגבולות ממדי הזמן והמרחב הידועים לנו" ככנוסים תחת הקטגוריה "מדע לכל דבר". וזאת, כאמור, אחרי שהמדע כבר קבר בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחרי זה את הניאו-דרוויניזם. האדם הוא "חומר" המופעל באמצעות רעיונות. "הדרוויניסט העמוק" אינו אלא הראיה לכך. הינה רואות עיננו כיצד "הדרוויניסט העמוק" זקוק ל"סמלי תרבות" כדוגמת "סטיבן הוקינג" כדי שיוכל בכלל לזוז... זה ה-SETUP שלו! ראו באיזה ביטחון מדבר עידן שגב, בקורסים שהוא מעביר על המוח האנושי באוניברסיטה העברית, על אבולוציית המוח האנושי דרך מוטציות תורשתיות. מעניין אם הוא יכול היה לדבר כך אלמלא פרסום הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה". הניתן לקחת מהמטריאליסט ההיסטרי הזה את הרעיון שקיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ועל ידי כך מחוללות איברים ומינים, נלמד מתוך שינויים החלים בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים? אני רוצה לראות שמישהו יצליח... היומינט האסטרטגי, בעניין הזה, שהבאתי מיעקב בקנשטיין ומישראל אומן מלמד ששניהם דווקא אחוזי הקוגניציה הפרו-דיכוטומית באשר למשמעות המושג "התפתחות", בדומה לישעיהו ליבוביץ'. האינסטנציה שחיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" חוללה, מתוך האלף הראשון לפני הספירה, פלא תבל שאין שני לו. מדובר בפריצת דרך בתכנון הסדר החברתי שלא יהיה מוצלח ממנו מעתה והלאה. שנאמר: "אם ישראל אומן חתן פרס נובל לכלכלה, מה אתה רוצה מיחיא סנוואר". "עבודת אל מדבר" היא "שיטה" תחת הסגנון "עבודת אלילים" כדרך חיים. תחת סגנון זה נכנס כל מה שאינו "האידאולוגיות הסוציאליסטיות החילוניות שקמו במאה העשרים, לרבות הנאציונל-מונותאיזם". כינוי "עבודת אל שותק" או "עבודת מספר אלים שותקים" בשם "עבודת אלילים" הוא "טעות קטגורית" ש"עובדי אל מדבר" מאוד אוהבים לחטא בה. "עבודת אל שותק" ו"עבודת אל מדבר" אלה שתי שיטות של הסגנון "עבודת אלילים" רבתי כדרך חיים. תחת השיטה "עבודת אל מדבר" יש מיון נוסף והוא ל"עבודת מספר אלים מדברים" (כמו במיתולוגיה היוונית) ול"עבודת אל מדבר יחיד" (מונהג באופן נרחב בזמננו). תחת "עבודת אל מדבר יחיד" יש מיון נוסף. הוא כבר לא מעניין, מבחינת הרזולוציה שבה אנו עוסקים פה. בעוד לפי שיטת "מספר אלים מדברים", האלים כבני שלושים, לפי שיטת "אל מדבר יחיד", האל כבר כבן שישים, עם כל הבעיות של זקנה והדאגות של זקנה. אל זה מחמיא לעצמו מאוד על ידי כך שהוא מבשר שברא את האדם בצלמו ובדמותו. אם זה היה נכון, היינו כולנו פסיכופטים, הזקוקים להשגחה פסיכיאטרית תמידית, שמא נחולל משהו לזולתנו, בעדיפות לקנה מידה גדול... אם "עבודת אל מדבר יחיד" הייתה מבוססת על אל כבן שלושים, או אפילו על אל כבן עשרים, עם כל הצרכים והרצונות האופייניים לשכבות הגיל האלה, אני מניח שבסך הכל יכול היה להיות כאן מעט יותר טוב... רק בתקופת חיי ערבים נהרגו בידי ערבים יותר משהם נהרגו בידי כל אחד אחר. למה? כי הם התחברו ל"עבודת אל מדבר יחיד" הבן כשישים, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, מעט יותר טוב מאחרים. "הקומוניזם הדרוויניסטי" ירד לעולם כדי להחליף את סגנון "עבודת האלילים", כדרך חיים, במלואו. בסוף לא הסתדר... בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הצידוק של לפחות אחד מהצדדים לצאת לעימות שתוצאותיו הפוטנציאליים הן קורבנות בנפש והרס תשתיות, מגיע משיטת "עבודת אל מדבר יחיד" ישירות! "הרב-תרבותיות", כתוכנית חברתית-מדינית מקיפת כל, ירדה לעולם כמפלט של "השמאל המטריאליסטי" מהצורך להזדכות על האונטולוגיה הניאו-דרוויניסטית שלו (הדרוויניזם-המוטציוני). "רב-תרבותיות" משמע "כל הרעיונות שווים" או "כל הרעיונות לגיטימיים" ("תמורות העולם הבא" כ"החפפה דרווינית"). "תמורות העולם הבא" כ"החפפה דרווינית" זה "נאציונל-מונותאיזם", באור "הרב-תרבותיות", כבר "נאציונל-מונותאיזם" "סולידי". היתכן דבר כזה? רוצה "תמורות העולם הבא" "סולידי"? תן "דרוויניזם" "סולידי". מישהו פעם נתקל ב"דרוויניזם" "סולידי"? יובל נח הררי מבטא "דרוויניזם" "סולידי"? איזשהו פרוגרסיביסט, רלטיביסט ורב-תרבותיסט, מהאוניברסיטה, נמצא פעם מבטא "דרוויניזם בחי" "סולידי" או "דרוויניזם בדומם" "סולידי"? לזה קוראים "שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות". "רעיונות" (אידאות) הנוגעים ישירות לעניין "הוויית הזהות" או "הקוגניציה הקולקטיבית" (תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר), לעולם לא יהיו "סולידיים", בתנאי "רב-תרבותיות", אף יותר מבכל תנאי אחר! אין דבר כזה "רב-תרבותיות"! יש רק תרבות אחת. היא התרבות האנושית שהיא התרבות המערבית. כל "הביטויים התרבותיים" שאיננו מכלילים תחת הקטגוריה "תרבות מערבית", הם "תחנות" מן העבר בתרבות הזו, ביחס ל"תחנה" שבה התרבות הזו נמצאת בזמן הווה. פרופ' אבישי ארליך, "איש מצפן", המרצה שלי לסוציולוגיה, הוא דוגמה (מניפסטציה) ל"תחנה" בתולדות התרבות המערבית שהתקיימה ממש לא מזמן, בתקופה שבה אני כבר הייתי קיים. נולדתי לתוך "התחנה" הזו בשלבי שקיעתה האחרונים. העובדה ש"תחנה" בתרבות המערבית מן העבר, העבר הרחוק, מצטיירת כאיזושהי "אלטרנטיבה מעניינת" ל"תחנה" המונהגת בפועל בזמן הווה (מהי בדיוק יגדירו בעתיד), אינה אלא תעודת עניות ל"אינטלקטואלים המערביים" בזמן הווה. אם כן, כיצד מגדירים "מחולל סיטואציה" לעומת "נקלע לסיטואציה"? דרך אבחון היכולת להסדיר את "החשיבה" של "הציבור הרחב" באמצעות מניפולציה על מושגים או "קטגוריות חשיבה" כמו "תרמודינמיקה", "אונטולוגיה", "אפיסטמולוגיה", "ברירה טבעית", "תכונות מורכבות", "יחסי דומיננטיות", "השתנות הסתגלותית ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות", "התפתחות", "מוטציות", "אללים", "גנוטיפים" ו"פנוטיפים". מי שלא מבין בכלל במה מדובר, לא יכול להיות "מחולל סיטואציה" בהגדרה, בין אם הוא מצביא, יצרן אמל"ח או ראש ממשלה. לדוגמה: רווחת בשפה הישראלית הדיכוטומיה ל"ערבים" ו"יהודים". זו דוגמה ל"טעות קטגורית" המוחלת (על ידי "קבוצת אינטרס") על חשיבתו של "הציבור הרחב". אין דיכוטומיה כזו. היא דומה לדיכוטומיה לרהיטים וכיסאות. רוב תושבי ישראל הם "ערבים". "ערבי" זה "אתנוס", קטגוריה בביולוגיה או בגאוגרפיה ולכן, אינה יכולה להיות מובחנת כ"אויב" או כמקור של "עויינות". רק "אידאות" יכולות להיות "עויינות" ("עבודת אל מדבר", "החפפה דרווינית"), לא בני אדם. מי שבאמצעות רטוריקה מקטלג את האתנוס "ערבי" כ"עוין", כולל במרומז, צריך להיות "גזען ביולוגי". האינסטנציה שבאלף הראשון לפני הספירה חיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" נמצאת "מחוץ לציוויליזציה" משום שהיא "מחוללת הציוויליזציה". אלה לא באים לשחק פה. אינסטנציה זו לא אוהבת אנשים כמו סוקרטס, שפינוזה, ברונו וגלילאו משום שהם מי שמאותגרים כל יום מהבוקר עד הערב מהאפשרות להרוס לה את היום... הכל פחות או יותר עובד... כל אחד מבין את מעמדו ואת מקומו במרקם החברתי כפי שהוא בזמן הווה. אם אינו מבין, הזמן עוזר לו להבין. יש איזשהו סדר שמעניק את היכולת לתכנן תוכניות ובאיזושהי מידה מאפשר לחזות את העתיד. מה שמעניק את היכולת לקבל איזשהן החלטות באופן רציף. אין הומוסטאזיס בהבנת העולם והאדם כפי שהם בין האדמיניסטרציה למי שאינו האדמיניסטרציה. מה שיוצר הפרש פוטנציאלים בכושר ההישגיות ועל ידי כך מאפשר איזושהי פעילות רציפה של כוחות שוק, כפי שהם, המעודכנים לזמן הווה. והינה בא אדם, לרוב בין גיל עשרים לשלושים, ומהווה איום על כל הסדר הזה באמצעות לא יותר מ"רעיונות". איך בדיוק האדמיניסטרציה (קומץ זקנים), המעודכנת לזמן הווה, אמורה להתייחס אליו?! על איזה מטריאליזם בכלל מדובר?! הרעיונות של יובל נח הררי נמצאים בראשיהם של מיליוני בני אדם בכל העולם, וזאת אחרי שהמדע, כאמור, קבר בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחרי זה את הניאו-דרוויניזם. איך בדיוק, בזמננו, הרעיונות האלה הגיעו לשם??? לבד??? אם נעלה ברזולוציה במבטנו על "תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", נגלה שבסך הכל מתוארים על ידה תהליכים בדומם המזכירים את אלה המתרחשים ברחם אישה: בשלב הראשון, אנרגיה, המופיעה מסיבה לא ידועה ובאופן שמהווה אפוא "תהליך של התפשטות" או "תהליך של גדילה", מומרת (לבד) ליסודות אלמנטריים. ניתן לכנותם "יסודות גזע עובריים" משום שהם עתידים להתארגן לכוכבים ולכוכבי לכת באופן שאינו נלמד ממצבם בזמן הווה. בשלב השני, "יסודות גזע עובריים" מתמיינים לקבוצות שעתידות להתפתח לגרמי שמים מסוגים שונים. בשלב זה כבר קיימים כל היסודות שעתידים להרכיב את גרמי השמים, בכל הרמות, החל מהגרעין הלוהט, דרך שלל השכבות הגאולוגיות ועד לאטמוספרה. בשלב השלישי, הקבוצות מתארגנות במארך המזכיר "מערכות כוכבים". בשלב הרביעי, חלה התחדדות בהבדלים בין גרמי השמיים (ככבי לכת גזיים, ככבי לכת סלעיים וכוכבים). בשלב החמישי, מערכות כוכבים מגיעות לבשלות עד כדי הופעת תנאים על אחד או יותר מהם להתפתחות משהו חדש לגמרי; תחילה "תוכנית" המכוונת את ההתפתחות הביולוגית ואחריה "עולם המינים במלואו". מי מבין כיצד האנטי-אנטרופיה הזו מתרחשת מעצמה ובכוח עצמה, ללא איזושהי "תוכנית"? יובל נח הררי??? "השלכה אנתרופומורפית" היא עניין שבשגרה בעולמו התרבותי של האדם. אייזק ניוטון השליך אנתרופומורפית במאה השבע עשרה, ישראל אומן משליך האנתרופומורפית בזמננו. אז איזה פרוגרסיבי מהמחלקה לממשל לא ישליך? שמותיהם של פיזיקאים מודרניים, כדוגמת יעקב בקנשטיין ויקיר אהרונוב, לא קשורים ל"תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי". זה לבד לא מלמד על משהו? בעת ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות עולם המינים" יש בסיס לטעות. משום שמתקיימת בטבע "השתנות הדרגתית במורפולוגיה או בפיזיולוגיה" שאינה אירוע מעולם "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לעומת זאת, להשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות גרמי השמים" כבר אין בסיס לטעות. זו הסיבה שהביומסה מקבלת את ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות גרמי השמים" על תקן "תיאוריה מדעית לכל דבר" במספרים גדולים יותר משהי מקבלת את ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות עולם המינים". שנאמר: "ככל שהשקר גדול יותר כך גדל הסיכוי שיאמינו בו". אני בעצמי מקבל את "תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", כהסבר למציאות היקום. משום שאני חש יחסית בנוח איתה וגם לא מעוניין להתבלט. אך לא על תקן "תיאוריה מדעית". היכן התמריצים? יובל נח הררי השלים את הקודקוד האחרון במשולש המוות (ג'יליאן האקסלי 1942, סטיבן הוקינג 1988 ויובל נח הררי 2011). משמעות "משולש המוות" מתחלקת לשתי רמות חשיבה: 1. אונטולוגיה: הטמעה בתודעת הציבור הרחב של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). 2. אפיסטמולוגיה: ביטול חשיבות או לגיטימיות העיסוק בשאלת הזיקה לסוגיות במדינאות או בכלכלה של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" (ביטול חשיבות או לגיטימיות העיסוק במקור האידאה). עליונות העיסוק בשאלת הזיקה לסוגיות במדינאות או בכלכלה של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", היא אפוא "חובה מוסרית" מבחינת עמודי התווך של המדע והפילוסופיה המערביים. "הדרוויניזם" הוא האירוע המרכזי, מכל הבחינות, בעולמנו. הוא אפוא "אידאה" היחידה בעולמנו שניתן לייחס לה מעמד של "אידאה" שכל מה שמתרחש בעולמנו מאז הופעתה, מתרחש כתגובה לקיומה או כתגובה בשמה/מטעמה. לא ניתן לומר את אותו הדבר, למשל, על "אלוהים", משום ש"אלוהים" אינו "אידאה" (כשם ש"התפתחות הפרט" אינה "אידאה"). אני מאמין שבמאות הקודמות אידאת "מי ליהוה אלי" תהיה המועמדת הראויה ביותר לתפוס את מקום אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". אלא שבתקופת חיי בעיית אידאת "מי ליהוה אלי" פתורה ואין מה להגות בה עוד. אני רוכש הערכה לעבודתו של יגאל בן-נון כמי שעוסק בשאלת מקור אידאת "מי ליהוה אלי". אולם, מה הטעם בהעמקת קבר שעומקו כבר השיג את העומק הסטנדרטי? ניכר על יגאל בן-נון ויובל נח הררי שהם מבינים שמשה לא קיבל את התורה מסיני. מה החכמה בזה? מה החכמה בחכמה של המאה השמונה עשרה בזמננו? החכמה היא להסביר מדוע "הבנה" זו לא עושַה רושם מי יודע מה על ישראל אומן ויחיא סנוואר. תפיסת החלוקה לעמים, במובן המודרני (אחרי דרווין), כיסודית או כקודמת, מבחינה היררכית וכרונולוגית, למשל, לדיכוטומיה היסודית בקוגניציה (לקוגניציה א-דיכוטומית ולקוגניציה פרו-דיכוטומית, באשר למשמעות המושג "התפתחות"), היא "התפיסה" לפיה "מלחמה" מותרת בין בני עמים שונים ולא בין בני אותו עם – אם קיים בניהם אותו ניגוד – אותו ניגוד תהומי שאחד רואה ב"ערך" מסוים דבר שלמענו יש להקריב את החיים או ליטול את החיים, ואז הוא מוכרח ללחום נגד האדם האחר ששולל את הדבר הזה. אם כן, מה זה משנה אם האדם האחר הזה הוא בן עם אחר או בן עמי. אלא אם כן "העם" (ישראל אומן יחד עם יובל נח הררי) הוא הערך העליון, מעבר לכל הערכים... זה מהות התפיסה הפשיסטית. כעקרון השאלות אל "הדתי" בן זמננו אינן שאלות על "אמונה", אלא שאלות על "הבחירה באמונה". "פְרִיק" הוא מי שאותו לא ניתן להביך. כלל זה אינו חל על "הדתי" בן זמננו. "הדתי" בן זמננו אומר: "גלגולי הנאורות" שלפנינו הם הפשיזם הדרוויניסטי, הקומוניזם הדרוויניסטי והליברליזם הרב-מגדרי והדרוויניסטי גם. ללא סצנת "מי ליהוה אלי" אין משפחה, אין קהילה, אין כלום... הוא נולד כשכל "נפלאות התבונה" האלה כבר היו פה. מישהו יכול להגיד לו משהו? שאלות על "אמונה", בזמננו, הן שאלות לדרוויניסט-אקזיסטנציאליסט הנרי אונגר, לדרוויניסט-קומוניסט אבישי ארליך ולדרוויניסט-נאציונל-סוציאליסט דני גוטוויין. אלה מציעים, דה-פקטו, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, שפה אינסטרומנטלית בלבד, הומור ושירים על נוזלי גוף ועיסוק במגדר ובמיניות כעיסוק בארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. נשמע לי פחות מעניין בסך הכל... בכלל לא התחברתי... מישהו יכול להגיד לי משהו?
קמה. מנקודת מבט מטריאליסטית אין דבר באמת זולת מה שאינו נראה בעין, נשמע באוזן וכו', לכל הפחות, או שאינו הוכח בניסוי אמפירי, לכל היותר. הכנסת האלוהים, כאינסטנציה או כסובסטנציה, לתחום הדברים שעל קיומם להיות מותנה בהוכחה אמפירית, הוא מה שלוגיקנים מכנים "טעות קטגורית". לא משום כך שאלוהים קיים מחוץ לעולם, כשם שהשַעַן קיים מחוץ לשעוֹן. אלא משום כך שכל מרכיבי העולם המטריאלי אינם נתפסים כהוכחה אמפירית אפשרית לקיומו של אלוהים, מבחינת אותו החלק באוכלוסיה שדוגל בקיומו. כלומר, הכנסת האלוהים, כאינסטנציה או כסובסטנציה, לתחום הדברים שעל היחס אליהם כ"קיימים" להיות מותנה בהוכחה אמפירית לקיומם, הוא אפוא "התחכמות שלא לעניין" או "חוסר רצינות" של המטריאליסט. עד כאן בעניין המטריאליסט הטרום-דרוויני. המטריאליסט הפוסט-דרוויני (החל להיוולד משנות העשרים של המאה העשרים) הוא כבר יצור חדש לגמרי ושונה מכל מה שהיה כאן אי פעם! מטריאליסט זה מצד אחד, לא רק שאינו חדל "להתחכם שלא לעניין" בנושא שאלת קיומו של אלוהים, אלא בעצמו החל לאחוז בקיומה של אינסטנציה או סובסטנציה שמצד אחד, אחראית לקיומו של עולם המינים, לכל הפחות, ומצד שני, כבר אינה "אלוהים", כך הוא אומר. אני אומר שהיא "אלוהים" ועוד איך ("האלוהים המטריאליסטי"). יתרה מזו, "אלוהים" זה הוא בדיוק האלוהים שהיחס אליו כ"קיים" אינו אפשרי. אלא אם כן קיומו הוכח בניסוי אמפירי (כנראה שאין באמת בני אדם ללא אלוהים) ובכך נחיתותו ביחס ל"אלוהים" אחרים. קיומו של "אלוהים" זה מותנה בעמידתה של "פרשנות" ל"חוקיות" מסוימת שלכל הדעות קיימת בטבע ושאותה, לפחות באופן תיאורטי, ניתן לחקור ולהבין עד תום. אם כן, כושר ההתפוגגות של "האלוהים המטריאליסטי" (מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס) אבסולוטי, בהנחה ו"החוקיות" תתגלה ככזו שאינה מלמדת על מה שדרווין שיער במאה התשע עשרה שהיא מלמדת. ואז מה? האדֵפט של "האלוהים המטריאליסטי" יישאר עם ההשלכה של המושג "התפתחות" גם על מערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ללא איזושהי תיאוריה מדעית שמאפשרת לו להשליך כך. "תיאוריית שני ההיגיונות" פותרת בעיה זו. מאחר שזמננו הוא עדיין זמן הקדנציה של השמאל המטריאליסטי, עלינו להניח שגם ריבון זה מחולק לשני היסודות שלו: "הציניקן" ו"הפתי" (נוכל וטיפש). אינסטנציה או סובסטנציה (תהיה אשר תהיה) שמצד אחד, אינה "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ומצד שני, נתפסת כמתפתחת לפי כיוון וקצב מסוימים, כשם ש"הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" מתפתח, היא "האלוהים המטריאליסטי" המדובר. שמו המפורש של האלוהים הזה הוא: "האלוהים האנטי-אנטרופי ללא תוכנית, הפועל בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו, אפוא באופן אנלוגי להתפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". ההבדל העיקרי בין הרוויזיה הראשונה של האלוהים הזה, "הדרוויניזם", לרוויזיה השניה, "הנאו-דרוויניזם", היא שבתקופת הרוויזיה הראשונה היה ניתן לראות בזמן אמת כיצד האלוהים הזה עובד, משום שתוצאות עבודתו באו לידי ביטוי בתקופת חיים של דורות בודדים (שיעור הדורות הנדרש כדי שפרופיל של יחסי דומיננטיות, ברמת תכונת מין כלשהי, ישנה את אופיו בלחץ הסביבה). בתקופת הרוויזיה השניה כבר לא היה ניתן לראות בזמן אמת את תוצאות עבודתו, משום שהן באו לידי ביטוי בתקופת חיים של מיליוני דורות ויותר בלבד. תופעת הטבע, היחידה מסוגה, המכונה "המפץ הגדול", היא נספח של "האלוהים המטריאליסטי". היא אינה תיאוריה מדעית או תיאוריה שאינה מדעית. היא שום דבר (זו הסיבה שהדתיים מתחברים אליה יותר משהם מתחברים לתורת האבולוציה. "שום דבר" אינו סותר "שום דבר"), משתי סיבות: 1. מאחר שהגלקסיות מצויות, כביכול, בתנועה, במארך המזכיר תפיחת עוגה, חייב להיות להן תנע. מאין התנע? כשם שהמדע יודע שחיים באים רק מחיים, כך הוא גם יודע שלהתפוצץ יכול רק חומר. "אנרגיה מתפוצצת" זה לא מושג במדע. לאחר הופעת האנרגיה, כתוצאה מ"הפיצוץ" התמוה, חלה בה המרה לחומר. מפאת מה בדיוק זה מתחייב? גם אם הפלא הזה, כשלעצמו, הוא אירוע היסטורי-עובדתי, בדומה לאירוע "התפוצצות האנרגיה", כשלעצמו, הדבר עדיין אינו מסביר את התנע של הגלקסיות. זאת משום שאירוע המרת האנרגיה לחומר, כשלעצמו, אינו משליך או אינו יכול להשליך מאופן התנהגות האנרגיה, טרם שלב ההמרה, על התנהגות החומר, לאחר שלב ההמרה. מצד אחד, ניעות החומר אינה מלמדת או אינה יכולה ללמד על אופן הופעת האנרגיה ומצד שני, מתוך אירוע "התפוצצות האנרגיה" כלל אינו מתחייב אירוע המרת האנרגיה לחומר. כלומר, בין אם הגלקסיות נעות כך או אחרת ובין אם הן אינן נעות כלל, אין לנו "תיאוריה מדעית" שמסבירה מאין הגלקסיות. 2. כל העדויות לתופעת הטבע, היחידה מסוגה, המכונה "המפץ הגדול", הן "מדווחות" בלבד (אין מה לעשות עם זה). על אדם שאינו מבין במה בכלל מדובר, משום שמבחינתו תופעת "התפשטות היקום" כלל אינה בעיה במדע אלא "טבע נצפה", וזאת משום שהשאלה שבה עוסק המדע, נוגעת ל"קצב ההתפשטות" ולא ל"התפשטות כשלעצמה", ניתן לומר שאותו אדם מקבל את התכתיב לפיו בעיה "מסדר שני" מעניינת יותר או מתועדפת גבוה יותר, כבעיה הראויה לחולל מציאות, מבעיה "מסדר ראשון". העובדה שתיעדוף כזה הוא שמתקיים בפועל בעולמנו, ברוב המקרים, היא הסיבה לכך שהדיון ב"תיאוריית המפץ הגדול" או, בשמה האחר, "תיאוריית היקום האלסטי", כתיאוריה מדעית לכל דבר, שייך לפסיכולוגיה או לדיון על הקוגניציה לפני שהוא שייך לקוסמולוגיה. אני מניח שבשלב מסוים הציוויליזציה של "האלוהים המטריאליסטי" כבר לא יכלה להניח גם לדומם להתמיד בתכונתו האנטרופית, המייתמת אותו באופן מובנה מאיזושהי "תיאוריה התפתחותית" משל עצמו, תקרא היא בשם "המפץ הגדול" או "היקום האלסטי" או בכל שם אחר. הרוויזיה הראשונה של "האלוהים המטריאליסטי" למעשה סיפקה את האלוהים היחיד אי פעם שניתן היה לראות בזמן אמת כיצד הוא עובד (אני מניח שההתרגשות מכך הייתה גדולה). זה נגמר בזמן מלחמת העולם השניה. ההבדל בין שני "האלים המטריאליסטיים" מהותי ואינו ניתן לגישור. הראשון עובד רק ברמת המאגר הגנטי היציב, הן מבחינת דרווין עצמו שקבע כך באמצעות תיאוריית התורשה שלו, "הפנגנזה", והן מבחינת תלמידיו מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, שתפסו את תהליכי ההסתגלות לסביבה שחלו דרך מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, כמעשה התהוות המינים עצמם. השני ביטל הן את רעיון המאגר הגנטי היציב והן את הקשר בין מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות לבין מעשה התהוות המינים עצמם. את מעשה התהוות המינים עצמם הוא החל לזקוף לזכותן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. ניתן לראות כיצד האדֵפטים של "האלוהים המטריאליסטי", ילידי שנות הארבעים והחמישים (הנרי אונגר, דני גוטוויין, דורון לנצט, חגי נצר, אבישי דקל, מריו ליביו, אבשלום אליצור), נוטים לערבב בין שני האלים. ערבוב זה דומה לערבוב בין האלים "יהוה" ו"אל" או "אל עליון". ישראל אומן, למשל, לא מייחס חשיבות גדולה להבדלים בין האלים מהקטגוריה השניה. משום שהמסורת איחדה בניהם לאיזושהי "אלוהות אחודה" שרק אותה הוא עובד ואליה משתחווה בפועל. באופן אנלוגי הדרוויניסטים, ילידי שנות הארבעים והחמישים, לא אוהבים לעשות הבחנה חמורה בין שתי הרוויזיות של "האלוהים המטריאליסטי", המאוחדות גם הן לאיזושהי "אלוהות אחודה" (לוקחת קצת מזה וקצת מזה) השלטת בפועל באקדמיה בזמננו. הם בכלל לא אוהבים כשנוגעים להם באלוהים. מאוד לא אוהבים. כיצד מאבחנים את היסוד "הפתי" אצל האלמנט שמעיד על עצמו שהוא דרוויניסט או אבולוציוניסט נאמן? בודקים את ידיעותיו בפרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה (ההחפפה הדרווינית – פנגנזה – מחסום וייסמן – מנדליסטים נגד דרוויניסטים – הגעת התיאוריה לשפל בפופולריות של כל הזמנים במדע, זמן מלחמת העולם השניה, לעומת עלייתה בפופולריות בתרבות במקביל – הסינתזה החדשה – משבר הממצאים הפוליאונטולוגיים נוכח הנחות היסוד של הסינתזה החדשה – משבר תִפקודה של המוטציה התורשתית כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, נוכח הצטברות הממצאים האמפיריים בעניין הזה – סטיבן הוקינג – התפרקות השמאל המטריאליסטי – המיסטיקה של חוה יבלונקה). היסוד "הפתי", כאמור, יפרוץ דרך המשפט "אני לא מבין בדברים האלה". כאשר בעצם, כפי שמלמד השלב הרביעי בהתפתחות הקוגניציה של פיאז'ה, האלמנט שחַשַף את היסוד "הפתי", אינו "פוזיטיביסט-מוטציוני" נאמן משום שהוא "לא מבין בדברים האלה", אלא הוא "לא מבין בדברים האלה" במטרה להישאר "פוזיטיביסט-מוטציוני" נאמן. יש בעיה מיוחדת להבין שהשינוי בתכונות הפנוטיפיות, הַחַל ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, אינו חורג מגבולות תכונות המינים ולכן, אינו בעל היכולת ללמדנו על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות, המתרחשות, לכאורה, בשרשרת הדורות ועל ידי כך מציגות, למעשה, שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים? מסתבר שיש, אם אתה רוצה להשתייך ל"ציוויליזציה".